אני לא שווה יותר מאף אחד אחר

בערב אחד קיבלתי גושפנקא שאני יפה

זה קרה כשנבחרתי למלכת היופי של חולון. הייתי בת 17 וזה היה לילה שהיה בו קסם, אין לי דרך אחרת לתאר את זה. עד אז הייתי בשומר הצעיר ומעין טום בוי. היה לי שפם עד גיל 12, הייתי נורא גבוהה ונורא סבלתי מזה. למרות כל זה, הייתי בכל הוועדות ושיחקתי כדורעף ופיסלתי, אבל הייתי חננה, בואו נודה.

יום אחד חזרתי מפעולה בשומר הצעיר ומישהו עצר אותי ברחוב ושאל 'תגידי את רוצה להשתתף בתחרות מלכת היופי של חולון? שאלתי 'מה זאת אומרת? מה צריך לעשות?' הוא אמר לי 'יש מחר מיונים, תבואי. את מתקבלת בטוח'. שאלתי 'במה זוכים? אמר לי 'טיסה לחו"ל', ולא הייתי בחו"ל עד אותו זמן, אז הלכתי.  אחרי שבוע-שבועיים היה הטקס, ומלא אנשים בקהל, ולהקת סקסטה שרה, ודן כנר מנחה. זו היתה הפעם הראשונה שפיזרתי את השיער, התאפרתי, נעלתי עקבים ולבשתי שמלת ערב. אמא שלי באה לראות אותי מאחורי הקלעים והיא לא זיהתה אותי.

בעצם באותו ערב קבלתי גושפנקא לזה שאני יפה. בחיים לא חשבתי שאני יפה, ושם התחיל המהפך של חיי – בכך שהבנתי שזה בסדר שאני מטר שבעים ושמונה, ושזה בסדר שאני נראית כמו שאני נראית.

דץ הוא הראשון שאמר לי שאני שרה יפה

תמיד אמרו לי שאני נורא יפה, והוא הראשון שאמר שהוא אוהב את הקול שלי ואיך שאני שרה. זה ישר קנה אותי. מה יש לנו בעצם בחיים? אוכל, אהבה, סקס ומוזיקה. אני, למשל, מקנאה באנשים שכותבים טקסטים ומלחינים – זה בעיני גאונות. זו גאונות לכתוב שיר שאפשר להקשיב למילים והוא נוגע לך בלב. שיר יכול להתחיל להתנגן, ולא משנה איפה את ומה את עושה באותו רגע, זה יכול לנתק אותך לגמרי מהמקום שאת נמצאת בו, וזה חופש אמיתי. אולי אני לא יודעת לכתוב שירים – אבל אני שרה איזה שיר שבא לי בלי לזייף – אז אי אפשר להיות גרידית. מרגש אותי היום שהבן שלי רוצה להיות זמר. אני מתרגשת מזה שהוא עושה את הדרך שאני עברתי. זה כמובן מלווה בדאגה ובפחד.

יש משהו נורא כיפי בלהתבגר

את מבינה ואת רואה מלא דברים אחרים שלא תפסת בגיל צעיר יותר, והחיים לא באים אלייך בפרצוף. בגיל ארבעים את מסתכלת על גיל 34 ואת אומרת 'מה חשבתי לעצמי'. בסופו של דבר עד שאת לא מגיעה לשם – את לא מבינה את זה. את יכולה לספר לחברה שלך מה זו לידה לפרטי פרטים אבל היא לא תבין עד שהיא תהיה שם. ככה את לא יכולה להבין שום דבר עד שאת לא מגיעה לגיל הזה ועד שזה לא קורה – הכל חארטה. זה פשוט גיל אחר – החוכמה היא אחרת. אני חושבת שהעצה שלי, בשורה התחתונה, לנשים צעירות היא "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגרה" . תעשו ותחיו. גיל 16-25 הן שנים שלא יחזרו. חייבים ללמוד ולטעום ולחוות ולהריח ולהתנסות בהכל. זה גיל של חופש אמיתי.

מגיל צעיר הבנתי שהכל חארטה

הבנתי כבר מזמן שאני לא שווה יותר מאף אחד אחר, שכולם שווים, ואני לא שופטת אף אחד עד שאני לא מכירה אותו באמת. בעבודה שלי אני מביאה את עצמי כמו שאני, ולא יוצאת באיזה דגל זאן ד'ארק. אני מנסה לגעת באנשים דרך המסך, דרך הופעות באולמות, והכי מנסה לגעת כשאני נגישה ובגובה העיניים. לפעמים אני לא מאמינה שמשלמים לי על מה שאני עושה – אני כאילו מרוויחה על זה כסף! אני רואה ברחוב ובהופעות שנשים בנות 40 או 50 או 60 שמסתכלות עלי במבט של  'כיף לנו לראות אותך, את מודל לחיקוי, את אישה שנותנת לנו אומץ, נותנת לנו להיות בגיל חמישים ככה' וזה תענוג. אני שלושים שנה במקצוע, וזה לא מובן מאליו. זה מקצוע מאד תובעני ולא פירי ואכזרי ויש תחלופה כל הזמן, ואת כל הזמן צריכה להמציא את עצמך מחדש. אבל אין כמו לדעת שאני עולה לבמה ולקבל את מחיאות הכפיים. ואז ללכת ברחוב ולקבל אהבה וחום כשאני עצובה, מאנשים שאני לא מכירה בכלל.

אני הכי מיוחדת בעיניי עצמי

אני מרגישה היום שאני מגשימה את כל החלומות שלי, שאני מבורכת ובת מזל אמתית. האושר שלי מורכב מרגעים – כשאני מגיעה לרגע כזה אני אומרת 'בא לי לעשות על הרגע הזה פאוז ואז אני שמה אותו במגירה במוח ומוציאה אותו כשאני צריכה  או כשיש ימים שאני לא מצליחה להרים את הראש מהכרית. כל אחד הוא הכי מיוחד בעיני עצמו וככה לדעתי צריך להתיחס לעצמך. את רואה את עצמך יפה וככה את גם נראית בעיני אחרים.

נשים זה בונדינג וגירל פאוור

אני אוהבת נשים עוצמתיות וחזקות שאני יכולה ללמוד מהן. יש לי רק בגרות ולא למדתי באוניברסיטה, וכשאני קוראת לפעמים על אישה חזקה ומגלה תיאוריית חיים מרתקת בכתבה – זה מאוד משפיע עליי.  יש לי שלוש חברות נפש כבר שנים, שהן המעגל הקרוב שלי שמדבר ומרכל ולפעמים השיחות הן שיחות בנות הכי דביליות של גיל 16. כל אישה חייבת מעגל כזה. אם הייתי צריכה לבחור בין להיות אישה ובין להיות גבר – הייתי בוחרת להיות אישה.  להיות אישה זה מורכב, זה חופר וזה עמוק. נשים חושבות אחרת מגברים – הם לא מפותחים ממש עד הסוף. ככה הם בנויים. מעט מאוד גברים באמת מחוברים לצד הנשי שלהם וזו לא קלישאה.  

אני לא מוותרת על פיתה עם שווארמה וחומס טחינה סלט וצ'יפס

אני גם לא מוותרת על ההינתקות שלי מהעולם לחצי שעה ביום, זה ריסטארט אמיתי. גם לא מוותרת על איי ליינר בכל בוקר, או על גביניות ב"ילו" – לפעמים הן בדיוק יוצאות מהתנור ואני מקבלת סחרחורת רק מהריח. אם כבר אני בווידויים – אני גם צופה בערוץ של האח הגדול ומשחקת קנדי קראש. גם לא לעשות כלום זה כיף, רק במינון.