בפאי כמעט ואין לי חברים. כמעט ואין. יש מכרים. יש חברים לזמן מסויים. ויש חברים תאילנדים לארוחות ערב משותפות. אבל חברים, כמו שיש לי בארץ, כאלו שחושפים את הכל וקופצים במפתיע לקפה, או מתנחלים אצלך בבית, אין לי.
החברים התאילנדים שיש לי טובים לעזרה הדדית ולארוחות משותפות, והם גם קופצים במפתיע, אבל אני לא חושפת איתם הכל. ופולין, החברה היחידה שיש לי פה, איתה אני חושפת הכל, אבל היא אף פעם לא קופצת במפתיע, כי היא אנגליה.
ואם יש משהו שחסר לי פה חוץ מהמשפחה, אלו החברים. כי בארץ יש לי הרבה. וטובים. וכאלו שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות. יש לי מין מבחן טיפשי ללסמוך על אנשים. אני מנסה לדמיין שאם הייתי עושה את הדבר הכי נורא שאפשר, רוצחת, החבר הזה היה עוזר לי או לא? ברור שזה מבחן טיפשי. כי אני לא רוצחת ולא מתכוונת לרצוח, אבל בלב אני יודעת שהחברים שלי בארץ היו עוזרים לי. גם אם הייתי רוצחת וגם אם הייתי סתם עצובה.
ואני מתגעגעת לחברים וזקוקה להם פה. כי גם בתאילנד יש חוויות שרוצים לחלוק, וקשיים שרוצים לשתף, ודילמות שרוצים להתייעץ, ומריבות עם בן הזוג שרוצים לשפוך החוצה. ואם יכולתי להביא לפאי ביבוא אישי חברה אחת או שתיים, החיים שלי היו הרבה יותר קלים.
חסר לי מישהו לברוח אליו מדי פעם מהבית, לרדת יחד לכפר המקושט והצבעוני, המוכן לקבל את השנה החדשה, ולשבת קצת כמו תיירת בבית קפה ולנשום. ואין לי. דווקא עכשיו, בימים האחרונים, הצורך הזה בחבר קרוב, חזק כפליים. בגלל הרבה סיבות. בגלל שבעוד כמה ימים זה שנתיים לעופר. ובגלל שזו הפעם הראשונה שאני ואסתי חברת נפשי רבנו, ולריב דרך הסקייפ והמיילים זה מבאס. ובגלל שיש לנו הרבה בעיות עם הבניה, כי כולם עסוקים בקציר האורז, וריד ממורמר ועצבני מלהיות הפועל היחידי שעובד, כי העבודה רבה וההתקדמות מעטה. ויש לחץ זמנים כי העונה כבר בעיצומה והבונגלוס שלנו רחוקים מלהיות מוכנים. וההורים שלי מגיעים בעוד שלושה שבועות להתארח, ואיפה הם יתארחו אם לא נספיק בזמן.
לפני כמה חודשים, אסתי דווקא באה לכאן. לתקופה בלתי מוגבלת. וכמה שמחתי וחיכיתי והתכוננתי לפני. התרגשתי כמו ילדה. הרגשתי שהנה, זה הולך להיות מושלם. החברה שלי תבוא, וניסע יחד על הטוסטוס, כי אסתי תרכיב אותי לכל מקום שארצה, ונלך יחד לכפר. ונשתולל יחד, ונצחק, ונשחה במפלים בקיץ, ובחורף נתחמם יחד במעיינות החמים, והכל יהיה יחד. ומושלם. כמה רציתי. כמה.
אבל זה לא קרה. אסתי באה, והתלהבה מהירוק, ומהכבישים הקטנים ומהכפר. וישנו שלושתינו יחד במיטה, קודם היא ואני באמצע ואז ריד, במשך שלושה ימים, ואחר כך אסתי עברה למקום משלה, וירדה ההתלהבות. ואני רציתי כל כך לתת, אבל הרגשתי שאסתי לא רוצה לקבל. והכל קרה בדיוק הפוך ממה שחיכיתי לו, וקיוויתי לו, וחלמתי עליו. ואסתי בכל זאת נשארה בתאילנד כמה חודשים ואז היא נסעה ואני הייתי עצובה.
ואחר כך הייתה לי את ליילה. שהייתה פה כמוני, עם חבר תאילנדי ועם געגוע למשפחה ולחברים. והיה נוח להתחבר, כי ליילה מקסימה וכי היו לנו נושאים משותפים. אבל בעיקר בגלל שליילה באה ממשפחה קפריסאית, ואוהבת אוכל ים תיכוני. אז הכנו אוכל טעים יחד, והתגעגענו יחד למשפחות ולחברים וקיטרנו על הבעלים. אבל לפני חודשיים, ליילה החליטה שהיא חוזרת לאוסטרליה, כדי להרוויח כסף. ולנו נשארו רק התכתבויות ארוכות במייל, ולי נשאר געגוע לכופתות שלה, קציצות עוף קטנטנות, ריחניות וטעימות, ולפנים התמיד מחייכות שלה.
והיום יש לי את פולין. כבר שנה שאנחנו בונות את החברות. אז נכון, היא מבוגרת אפילו מאמא שלי, ולה ולג'ים בעלה יש אורח חיים שונה משלי. אבל היא באמת הפכה לחברת נפש. בכל יום אני צועדת עם פולין, החברה שלי היחידה, צעדת בוקר. אני חצי פולניה, והיא פולין, אז זה מסתדר. אנחנו נפגשות כשהיא קמה, כי היא וג'ים יוצאים לבלות בלילות והולכים לישון מאוחר, וחוזרות כמה קילומטרים אחר כך. כייף לצעוד פה. יש הרבה שבילים. וההליכה בנוף הירוק, עם ארבעת הכלבים ועם שיחות הנפש של פולין ושלי, עושה טוב לשיגרת היום של שתינו.
שתינו זקוקות לחברות הנפש, ואנחנו מדברות על הכל ומשתפות וחולקות, ואני אוהבת אותה. טיולי הבוקר שלנו מקסימים. דרך שדרות עצי הטיק, לאורך תעלת המים, ובין שדות האורז. ואף פעם לא משעמם. בדרך אנחנו פוגשות את נשות הכפר המבוגרות יושבות לאורך התעלה ודגות. ושואלות איך הן מרגישות היום וכמה דגים הן כבר תפסו. או שאנחנו רואות את הנזירים משוחחים בעיגול של כתום נזירי מחוץ למקדש. או שאנחנו מגנות על הכלבים מכלבים של שכנים אחרים, או שאנחנו סתם פוגשות נחשים.
בשבוע שעבר הלכנו דרך שדות האורז. הם ממש כאן מחוץ לבית. וההליכה שם יפה כי עכשיו האורז גבוה, וזקוף, וממש מוכן להקצר. צעדנו זו אחרי זו, כי אין מקום לשתיים במקביל, וככה תוך כדי שיחת חולין, והרגליים קצת מבוססות במים, כי בשדות האורז תמיד רטוב, עבר נחש ממש כמה סנטימטרים לפני הצעד הימני שלי. צרחתי. גם פולין צרחה וחיבקה אותי בפחד, למרות שהיא לא הספיקה אפילו לראות את הקצה של הזנב. הוא חלף כל כך מהר. משדה האורז שבצד ימין, לשדה האורז שבצד שמאל, ונעלם תוך כדי זחילה מהירה בין קבוצות האורז והמים שבערוגות.
זה היה הכי מפחיד מכל הנחשים הרבים שפגשתי עד היום בתאילנד, כי גם הכי קרוב.
וכל הדיבור על חברים צובט, כי הוא מבליט לי את חוסרו של עופר, החבר שלי. כי עופר כמוני אהב לאכול. ועופר אהב את המזרח. ועופר טרח לסחוב לי קוקוסים טריים במזוודה כשחזר מנסיעות עסקים בתאילנד, רק כדי לשמח אותי. ועופר היה ה–חבר שלי בהה הידיעה ועכשיו עופר כבר לא פה.
לפני שנתיים וקצת, נסעתי לתאילנד עם קרן. זה היה הטיול הכי מושלם בעולם. התאהבתי בהכול ובכולם. רקדתי עד אור הבוקר. שתיתי הרבה אלכוהול. הכרתי הרבה אנשים מדהימים וחייתי על האיים היפים בעולם. ורק המצב של עופר שפתאום נהיה חולה והתדרדר הוריד אותי לקרקע המציאות העצובה והחזיר אותי הביתה. הלכתי לבקר את עופר ולא אהבתי מה שראיתי. אבל רק חזרתי מטיול. עוד ריחפתי. אני מתביישת להגיד, אבל המפגש עם עופר לא ממש הוריד אותי. כנראה שלא האמנתי או הבנתי מה עומד לקרות.
אחרי יומיים עופר התאשפז והביתה לא חזר. שבועיים הייתי רוב הזמן בבית החולים. עופר לא התבייש ממני, גם בחולשתו. חסר אונים. עופר דעך וגם כל מי שסביבו. אני לא מתכוונת לכתוב על הזמן הנורא הזה. יהיה זה לא הוגן כלפי מי שעופר היה וכלפי מי שהוא ממשיך להיות בחיי.
אבל ביום שבת ארור אחד, שבועיים וחצי בלבד מאז ששבתי מטיול בגן העדן תאילנד, בתאריך ה ? 22 לנובמבר 2008, בשעה שבע בבוקר, עופר הלך ואנחנו נשארנו. החברות בינינו הייתה כל כך חזקה, שבשעה הזו בדיוק התעוררתי, בספה שבסלון, עם חנק בגרון וחוסר יכולת לנשום. וידעתי.
תקופה קשה ועצובה וקשה.
שלושה שבועות לא הצלחתי להרים את עצמי מאותה הספה בסלון. רוב היום ישנתי ובעיקר הרגשתי חוסר כוח וחוסר אנרגיה.
חלמתי על תאילנד. כמה אנרגיה הייתה לי רק לפני שלושה שבועות. זה נורמאלי שאנרגיה מתפוגגת כל כך מהר? ידעתי שכדי לחזור לעצמי, אני חייבת לנסוע. זה בער לי בעצמות. בער בכל הגוף. יכולתי לנסוע לבד, אבל לא היה לי את החשק. התחלתי לעשות מהלכים של עוד מעט נוסעת. כתבתי לי רשימת ציוד. שמעתי מוזיקה תאילנדית וסיפרתי לכולם שאני רוצה לחזור ולמצוא בעל תאילנדי. אחרי שבוע של פעילות קדחתנית זה קרה. סשה, חבר טוב מהעבודה צילצל. ?היי קרני, מה נשמע??. ?לא משהו, חבר טוב נפטר". ?מצטער. תראי, אני נוסע לתאילנד". ?באמת??? גם אני רוצה!!!?. ?אז זהו, בשביל זה אני מתקשר. קיבלתי בונוס מהעבודה וחשבתי לקחת אותך איתי".
לא האמנתי. אחרי שנייה אמרתי מילה אחת "כן". כנראה שחלומות מתגשמים.
מאוחר יותר חברה טובה הסבירה לי שיש איזה ספר כזה. הסוד, או הקוד, או משהו כזה. שצריך להתכוונן ואז מקבלים מה שרוצים. לדבריה היא מנסה את זה ולא מצליח לה, רק שלי זה מצליח כי אני עושה את הכל בטבעי, בלי להתכוונן….
שבועיים מאוחר יותר, הקוד של הסוד שלי שם את סשה ואותי עם שני תרמילים על הטיסה לבנגקוק. סשה לשלושה שבועות ואני לשמונה ? כי הסוד גם לחש לי באוזן שמחכים לי שם דברים נפלאים…