חלום רטוב, אבל לא ממש בשבילי

זאת הייתה טעות. הבנתי את זה מיד כשנכנסתי לסוכנות המצוחצחת של סובארו, והודעתי להם שבאתי לקחת את האוטו, כמו שסיכמנו. פתאום נפל לי האסימון: אני אנהג במשך יום שלם באוטו שהוא לא שלי, ורצוי מאד שאחזיר אותו בדיוק כמו שקיבלתי אותו. מי שנוהג בתל אביב יודע שהסיכוי שזה יקרה הוא בערך כמו הסיכוי שהפועל באר שבע, עם כל אהבתי, תיקח השנה אליפות. החתימו אותי על טופס אזהרות – לא לעלות על כביש 6, לא לנסוע מהר מדי, לא לחנות במקומות אסורים, ורחמנא לצלן- לא לעשן באוטו. טעות- כבר אמרתי?

 

מה שלא ידעתי, זה, שייתנו לי אוטו גבר, גדול וחזק, שלדברי חבר הטרוסקסואלי הורמונלי שלי, הוא סוג של חלום רטוב. קיבלתי סובארו פורסטר בצבע חלודה (אני יכולה להבין את השיקולים לייצר רכבים בצבע הזה- ככה החלודה שתיווצר אחרי הדפיקות תבלוט פחות), והפעולה הראשונה שנדרשתי לעשות הייתה להוציא אותו מהחניון התת קרקעי של סובארו אל רחובות תל אביב.

 

עשיתי פרצוף רך ומתחנחן וביקשתי משימי, הסוכן המתוק שליווה אותי, שיוציא בשמי את האוטו מהחניון, כדי שיהיה לי זמן להירגע מהמרחבים הפנימיים של הסביבה המוטורית שתלווה אותי ביממה הקרובה. אני יכולה להישבע שהיה אקו בתוך האוטו. מנסים להסביר לי שזה אוטו בינוני, אבל במעבר בין האוטואית הקטנה שלי אל הפורסטר, הרגשתי כמו כיפה אדומה שהלכה לאיבוד בפורסט. שימי, לשמחתי, אמר שממילא הוא צריך לתדלק אותו בשבילי, אז הוא אכן ינהג אותו החוצה.

 

 

 

 

מי צריך גלגלי מגנזיום?

בדרך אל התחנה הוא סיפר לי על נפלאות האוטו. על המנוע שלו שהוא היחיד בעולם שבנוי כמו מנוע של פורש (התרשמתי, למרות שלא הבנתי), על צריכת הדלק הנמוכה (1:11.5), על מבחני הבטיחות המורכבים שעבר (בהצלחה ותודה לאל), ועל העובדה שהרכב שאני קיבלתי הוא ברמת אבזור נמוכה, אבל אני מעוניינת, בתוספת נאה של כ-20,000 שקל – האוטו יבוא עם sun roof, עם שליטה על מערכת הסאונד דרך הגה, ועם גלגלי מגנזיום.

 

אני אולי יכולה להבין את עניין הגג והכפתורים על ההגה, אבל למה, הו למה, שמישהו ירצה לשלם עוד כסף עבור גלגלי מגנזיום ברכב שאמור גם לעלות לשטח ולהתמודד עם סלעים אימתניים או עם מדרכות ששורטות את כיסויי הגלגלים במילא? 

 

בשלב הזה שימי עזב את עמדת הסוכן המבין ואת ענייני המקצוענות (שהזדעזעו עד עמקי נשמתם מחוסר ההבנה הטכנולוגית/ מעמדית שלי) ודיבר איתי בשפה שאני מבינה. הוא אמר לי: "ולמה אשתי, לפני שהיא יוצאת לגיבוש של הכיתה של הבת הקטנה שלנו, חייבת להתאים את העגילים לשרשרת, את השרשרת לנעליים, ואת הנעליים לתיק? ממילא הכל ייטנף ברסיסי במבה, ויידבק בשאריות של ארטיק".

 

הבנתי. הסכמתי. אם גלגלי מגנזיום משמחים מישהו עד כדי כך- הוא חייב לרכוש!

 

 

 

כשיצאנו מהתחנה הגיע זמני לנהוג. למרות המזגן, שעבד יפה ביום שרב סתווי שכזה, הזעתי. אני נוהגת על אוטו, שהיו לי דירות בתל אביב שהיו יותר קטנות ממנו. וגם שימי הזיע. הוא הולך לתת לי בייבי שלו ליום שלם. לבד. הורדתי את שימי ליד הסוכנות, שילבתי לרוורס, ופה באה ההפתעה הראשונה.

 

על הצג של הרדיו הופיע הכביש מאחוריי. מצלמה קטנה שידרה לי בדיוק מה קורה מאחורה, ועוד מכשיר מצפצף גילה לי עד כמה אני קרובה לעצם שמאחורי. התרגשות גדולה אחזה בי, ולמרות זאת, מצאתי את עצמי מסתובבת משל הייתי בשיעור פילאטיס, ובוחנת את האפשרות שלי לעשות רוורס. כמו שנאמר – אין כמראה עיניים.

 

לנהגים מסביב עולה הסעיף

 

זה היה יום לא לגמרי רגיל. אני, שגרה בהרצליה סיטי, הייתי צריכה להגיע באותו יום בתל אביב לסידורים, והתחנה הראשונה הייתה רחוב שינקין. מיותר לציין שאפילו לא ניסיתי לחפש חניה בכחול לבן, בעיקר בגלל שידעתי שאין שום סיכוי שאני גם מחנה רכב בגודל הזה וגם מחזירה אותו ללא פגע.

 

חניון.

 

אבל באזור הזה של העיר גם החניונים לא מרווחים במיוחד, ואת צריכה להיות נווטת לא קטנה כדי להכניס את האוטו לתוכם. הצלחתי. 25 שקלים אחר כך, יצאתי משם, ונסעתי לאירוע ב"קול ישראל" ליד הקריה.

 

מדובר במגרש חניה מלא במכוניות, והמשחק הוא שצריך להוציא את המכונית האדומה החוצה מהמגרש. ככה היה בחניון של קול ישראל, רק שאני הייתי באוטו בצבע חלודה, והייתי צריכה להכניס אותו, וגם להוציא אותו אחר כך. וכל זה כשמסביבי נהגים, שלא מאמינים שאישה יכולה לנהוג ברכב שכזה, וזה כבר עולה להם על הסעיף, אפילו בלי הלחץ בחניון הספציפי הזה. כן, באותו יום צפצפו לי הרבה. ולא כדי להתחיל איתי. אמא שלי הייתה אומרת –  זה מקנאה. ואמא שלי תמיד צודקת, אלא שעל הכביש אני תמיד מעדיפה להעלות לאנשים חיוך, ולא להעלות להם את הדם למוח.

 

הצלחתי להכניס ולהוציא את הפורסטר מהחניון בקול ישראל, אבל זה עלה לי בבריאות. אבל אז הגעתי לאיילון. שם הכל נראה אחרת. שם קיבלתי ריספקט! ושם גם הצלחתי להתחיל להבין מה ששימי אמר על המנוע. האוטו עשה כל מה שרציתי, כמו עבד מסור למלכה דומיננטית. הגברתי את הווליום (שמעו מעולה, למרות שקיבלתי דגם פחות מאובזר), ונתתי גז.

 

 

 

 

מסיבת פיג'מות בבגאז'

 

אספתי את הילדות מבית הספר ומהגן. הגדולה איימה לעבור לגור בבגאז', ולארח שם חברות למסיבת פיג'מות. הקטנה נרדמה תוך שלושים שניות, מרוצה מאד מהעובדה שהיא יכולה לנענע ברגליים כמה שהיא רוצה.

 

בבית לא יכולתי להכניס את האוטו לחניה – הוא לא לקח שם את הסיבוב, בירכתי על כך שאני חיה בהרצליה, ומצאתי חניה קדמית 20 שניות הליכה מהבית.

 

בעלי התרשם מאד מהעובדה שנהגתי את האוטו הזה כל היום, וכשהתלוננתי על הגודל שלו, הוא אמר לי: את משוגעת? את לא יכולה להתלונן על האוטו הזה! אנשים מתים עליו! הוא הרכב הכי נמכר בארצות הברית! המתלים שלו….. (וכאן הוא עבר להסברים כמו ששימי הסביר לי בבוקר, אלא שגם אותו לא הבנתי, ולכן נבצר ממני לצטט).

 

בערב הייתה לי הצגה בתל אביב. שוב חניון.

 

 

 

 

 

אחרי ההתרגשות של כל היום הזה, בסוף ההצגה בירכתי על צבע החלודה שקיבלתי. בחניון היו לפחות עוד 10 פורסטרים, רובם שחורים, שחיכו שהבעלים שלהם יעלו עליהם בדרכם הביתה. בזכות החלודה נמנעה ממני מבוכה גדולה וחיפוש היסטרי אחרי הרכב השאול שלי.

 

אם אני צריכה לסכם, והרי בשביל זה אני כאן, סובארו פורסטר זה אוטו מצוין, אם אתה גר במקום עם רחובות רחבים, וחניה בשפע. הוא אוטו מצוין, אם אהבתך לטבע לא מסתכמת בגידול סחלבים בעציץ. הוא אוטו מצוין, אבל איך להגיד את זה… זה לא אתה, זה אני.

 

 

 

 

הפרטים המלאים:

 

דגם: סובארו פורסטר החדש

 

נפח מנוע: 2.0 ליטר

 

הספק: 230 כ"ס

 

תאוצה 0-100: 7.9 שניות

 

מחיר: 174,900 שקל (לדגם ידני) – 239,900 שקל (לדגם טורבו עם כל התוספות)