כשאנחנו מתרגלים את המעבר מ"אכילה רגשית" ל"אכילה מודעת" אנחנו לומדים להתחבר באופן טבעי למנגנון השובע והרעב האמיתי שלנו, אנחנו לומדים להקשיב לגוף שלנו, לבדוק- האם אני באמת רעבה? אם אני לא בטוחה אם זה רעב או משהו אחר- זה לא רעב. כשיש שם רעב אי אפשר לטעות. אני רעבה במידה כזאת שאני חייבת לאכול, עכשיו ומהר. חייבת. אי אפשר להתבלבל כאן. אנחנו לומדים לסמוך על הגוף שלנו, לתת בו אמון. אי אפשר אחרת. זו הדרך היחידה. למה שנתן אמון בכל דבר אחר פרט לדבר הקרוב אלינו ביותר? שהכי פרטי אישי שלנו? שסוחב אותנו ממקום למקום ובעצם דרכו אני חיה בעולם הזה? החסר באמון הטבעי בגוף שלנו הוא עמוק בתוך התרבות שלנו- כי שטפו לנו את המוח איך הגוף הנשי האידיאלי צריך להיות, וגרמו לנו להאמין שה"צורה" של הגוף שלנו נמצאת באופן טוטאלי תחת שליטתנו. הגוף שלנו מהווה לנשים כה רבות מקור לאכזבה, מקור לכעס, מקור למשהו שהוא נגדנו, שצריך להלחם בו, שאסור להקשיב לו כי הוא מלא תשוקות ומאווים שיגרמו לי להרס עצמי ולהשמנה- כמו שיש את הגוף הזה שתמיד צועק ורוצה עוד ועוד אוכל, בעיקר את הטעים והלא בריא הזה, ואת המוח הרציונאלי שתמיד רוצה לרזות יותר ויותר. המאבק ביניהם נראה כי אינו תם לעולם וכי הוא נפתח לדיון מחודש כל יום מספר פעמים. כל יום מגיעות הבחירות, ההתלבטויות, הפיתויים, החטאים הקטנים (והגדולים), החרטות או ההצלחות והעמידה או אי העמידה ביעדים. אנחנו לומדים להתייחס לגוף שלנו כמו אל "ילד רע" כאשר הרצונות שלו הם תמיד כאלו ש- אסור! אנחנו לומדים לבקר את הרצונות האלו, להתעלם מהם.
הגוף שלך נהיה רעב- כשאת מאכילה אותו- הוא בא על סיפוקו.
חלקנו צריכים יותר זמן לתרגל את התחושה הגופנית הטבעית של רעב עד שנלמד להפריד רעב מרגשות אחרים כמו בדידות או עצב- וזה בעיקר בגלל שאנשים רבים לא רגילים להקשיב לתחושות הרעב שלהם ולא בגלל שהגוף שלך לא מרגיש רעב. אם נרשה לעצמנו לזהות רעב- הוא יגיע ויגלה את עצמו בפנינו כאשר הוא יופיע. אף אחד לא יכול להגיד לך מתי לאכול- אף אחד לא בקשר עם הבטן שלך כמוך. ואם נקשיב לגוף שלנו עד שיגיד לנו מתי לאכול- אנחנו גם נשמע אותו אומר "מספיק".
כשאנחנו בקשר הדוק עם הגוף שלנו ואוכלים ע"פ בקשתו- אנחנו אוכלים עד לתחושת שובע נינוחה וזהו. אנחנו לא אוכלים כשאנחנו לא רעבים- אנשים רבים מאד מוטרדים מכך- מה אם "בא לי" לאכול? אפילו שאני יודעת שאני לא רעבה כרגע? כאן אנחנו ניכנס לבירור רגשי יותר מעמיק. מה זה "בא לי" כרגע- בשבילך? איזה רגע יש שם? אולי יש שם משהו שלא נרצה להרגיש? אולי תחושה מגעילה, מתסכלת, עצובה שנרצה לדחוק אותה לפינה ולטשטש אותה בעזרת אוכל? מה זה הדבר הזה שהנך רוצה מאוכל שהוא מעבר להזנת הגוף? אילו צרכים רגשיים, אחרים?
כשאת לא רעבה ובכל זאת אוכלת את משתמשת באוכל לסיפוק צרכים רגשיים- וזה בסדר גמור לעשות זאת כאשר את מחליטה שאת שלמה, אבל באמת שלמה- שהגוף שלך יהיה גדול יותר מה"אידיאלי"- אבל האם באמת זה מה שאת רוצה ? האם את רוצה לאכול כמה שבא לך יותר משאת רוצה לשנות את האופן בו את מתמודדת עם אוכל ועם רגשותייך כלפי הגוף שלך? וזוהי בחירה שאנחנו עושים שוב ושוב בכל יום מחדש. כשאני באה הביתה ומתחילה לחטט במגירות ולחפש שוקולד, ועמוק בתוכי שאני יודעת שזה לא רעב- אני אשב רגע עם עצמי ואשאל את הגוף שלי- מה זה עכשיו אם לא רעב? מה את מרגישה בדיוק ברגע הזה? ואני שוהה עד הגיע התשובה וממשיכה לשבת עם הרגשות הסוערים שעולים עוד כמה דקות עד למודעות מלאה. ככל שאני יותר מאפשרת לעצמי לחוות את הרגע עם מלוא הרגשות שעולים- גם כאלו שאינם רצויים בכלל- פחות ופחות אצטרך אוכל לשם הרגעה, נחמה או פיצוי.
אחד האתגרים הגדולים כשאנחנו עוברים לאכילה קשובה לגוף הוא ההתמודדות באירועים חברתיים עם אוכל. אוכל נמצא שם, על השולחן, עמוס בכל הטוב הזה, וכשאני טועמת ואוכלת את עוגת השוקולד יחד עם גלידת הוניל, אוכל שלא זמין לי ביומיום שלי בדרך כלל, אני ממש מרגישה איך אני מחוברת יותר לכולם, צוחקת ומדברת, נהנית עוד יותר מהמפגש החברתי, מרגישה את הטעמים בפה וההנאה מהאירוע החגיגי עולה ועולה. וכשאני אומרת "לא תודה" לאותה עוגה שעוברת בין כולם אני מרגישה כמה אני מפסידה, זה לא פייר, איך כולם נהנים ואני לא, מגיע גם לי!
העניין הוא כשאנחנו מלאים מדי- אנחנו לא באמת יכולים ליהנות מטעם משובח של אוכל. אי אפשר להשוות אכילה כשאנחנו באמת רעבים- זה הרגשה פשוט נפלאה כשאנחנו קשובים פנימה- לעומת אכילה במצב של שובע מלא. זה כמו ללכת לסרט כשבעצם מה שאנחנו באמת רוצים זה לישון. כשתשומת הלב שלנו לא באמת נוכחת ברגע הזה- אנחנו מפספסים- התירגול עוסק בדיוק בנקודה הזו- בתשומת הלב שלנו למה שמתחולל כרגע בגוף, בנפש.
אני שומעת נשים שמפחדות להגיע למצב של רעב. "כשאני מרגישה רעב אני מרגישה ריקנות" מישהי אמרה לי. לרעב יש קולות לא נעימים בפנים, הקיבה זוחלת ומתפתלת, צועקת ומגרגרת. פעמים רבות כשעולה רעב אמיתי, ממש, דחף חזק לאוכל- יש גם פחד. אם אנחנו מפחדות שאם נרגיש את הצרכים שלנו, הם עשויים לעולם לא להתגשם- תחושת הרעב עשויה לעורר את רגש הרעב: מפני שזהו רגש מודחק, אנחנו מתכחשות לו, לא נרצה להיזכר בקיומו. כאשר רעב פיזי מפעיל את ההשתוקקות שלנו, את הרצונות והמאוויים שלנו- נרגיש מפוחדים. רגשות של ריקנות יגיעו ויילכו הלאה, השתוקקות תגיע ותלך הלאה, אם לא נרשה לרגשות שלנו פשוט להיות שם, כפי שהם נחווים ברגע הזה, אם נדחוק אותם לפינה- הם גדלים עם הזמן והופכים למאיימים יותר.
רעב פיזי שייך לגוף. רעב פיזי מבקש אוכל.
רעב שאינו פיזי הוא של הנפש, הלב.
כאשר את רואה שהרעב הפיזי מסוגל להתמלא ולבוא על סיפוקו, את יכולה לאפשר את האפשרות הזו גם עבור הרעב הרגשי. כאשר את לא מאפשרת לעצמך לחוות רעב- את לא מאפשרת לעצמך לחוות גם סיפוק.