אמא חינכה אותי תמיד לשחק עם האוכל

 

בתחילת השבוע חזרו מאות אלפי תלמידים בישראל אל בתי הספר ומילאו את כיתות הלימוד. כמיטב המסורת, גם השנה בסמוך למועד פתיחת הלימודים הוצפו העיתונים והרשתות החברתיות בכתבות טיפים להתמודדות עם הפרידה הראשונה מהילד לטובת זרועותיה של הגננת, 

מתכונים לסנדוויצ'ים בריאים, ודירוג החוגים הפופולאריים לשעות אחר הצהריים. 

ובכל זאת, כתבה אחת חסרה לי בנוף. משחלף לו השבוע הראשון ללימודים, וזו עדיין לא אותרה, 

החלטתי לכתוב אותה בעצמי. אם אתם הורים לילד שמסרב ללכת עם העדר, או שאתם הייתם

הילד הזה, הפוסט הבא הוא בדיוק בשבילכם

 

בשיעורים בתיכון לא הפסקתי לדבר, ולמרות שהחלום הרטוב ביותר של כל מורה הוא כיתה

של תלמידים דעתניים שלא מהססים להביע את דעתם ולנהל סביבה דיון סוער, הבעיה הגדולה

איתי הייתה שבחרתי לעשות זאת מבלי להצביע או לקבל רשות דיבור. היה לי מאוד קשה עם

הכללים וחוסר הגמישות המחשבתית של סגל המורים, ורוב הזמן הרגשתי שלא מבינים אותי.

אמא שלי תמיד הופתעה מהקצב המסחרר בו גמעתי את המחברות שקנתה בתחילת השנה.

היא הניחה שאני כותבת הרבה בשיעורים ופעילה מאוד. האמת הייתה שאת המחברות מילאתי

בסיפורים מכריכה לכריכה. פעם אחת נחה עליי המוזה באמצע בחינת הבגרות, לא המומנטום

המומלץ ביותר, תסכימו איתי. במשך שעה שלמה התווכחתי עם הבוחנת הזקנה, מסבירה לה

שהפעם היא פשוט חייבת לחרוג מהכללים ולתת לי לשמור את מחברת הטיוטה, כי שם נח לו

סיפור שכתבתי תוך כדי הבחינה, ואני לא עוזבת את הכיתה בלעדיו.

 

לשיעורים מהם היו מוציאים אותי מהכיתה או שולחים אותי להירשם במזכירות, לא הייתי חוזרת

כל השנה. וכשהמורה להיסטוריה אמר לי פעם לחזור לכיתה רק לאחר שכתבתי חיבור בן אלף מילים

בנושא "התנהגות בלתי הולמת", חזרתי כעבור שעה עם תמונה מהעיתון. בתמונה רואים את שר

התחבורה דאז, יצחק מרדכי, ומעליו מתנוססת באותיות אדומות הכותרת "הואשם בעבירות מין".

"מה זה?", שאל אותי בתדהמה, הבטתי בו, מחכה שיעשה את ההקשר בעצמו, "התנהגות בלתי

הולמת", השבתי, "אתה יודע, לפעמים תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים", והתיישבתי.

 

בשיעורי מתמטיקה סבלתי יותר מבכל שיעור אחר. כשהמורה הודיע על בוחן פתע מיותר לחלוטין,

הצלחתי להפתיע אותו כשהגשתי את הבחינה אחרי פחות מעשר דקות. הוא שלח אליי חיוך מפרגן,

השבתי לו חיוך זחוח ויצאתי מהכיתה. רק מאוחר יותר, כשהפך את דף התרגילים גילה את הפתק

שהשארתי לו, והבין את פשר החיוך. "עם כל הכבוד, יש לי מספיק בעיות משל עצמי לפתור", 

היה כתוב בו.

 

                   

 

כששמרתי בכיתה ח' על הבת של חברה של אמא שלי, היא רצה אליי לסלון בהתרגשות גדולה,

מכריזה שסוף סוף נפלה לה השן המציקה שהתנדנדה לאורך כל הקיץ. לרגל החגיגות, הרשיתי לה

באופן חד פעמי כדור גלידה וניל לפני השינה. ישבנו ביחד בסלון, כשהיא שאלה אותי כמה שקלים

לדעתי שווה השן. "מה זאת אומרת?", תהיתי. "אני הרי הולכת לשים אותה הלילה מתחת לכרית,

כדי שמחר בבוקר יחכה לי שם כסף", הסבירה. "אז, כמה לדעתך היא שווה?". משהו בכל הסיפור

הזה הרגיש לי לא נכון. כשאמא שלה חזרה לבסוף מהבילוי לקראת חצות, חיכיתי לה ערה בסלון,

הושבתי אותה על ידי בספה והסברתי לה שלא צריך לחנך את הילדה לסחר באיברים.

כילדה לאם קרייריסטית, נהגתי להכין לעצמי אוכל מגיל צעיר. הייתי חוזרת מיום הלימודים,

לובשת סינר ארוך, ומתחילה להוציא מוצרים מהמקרר. המנה האהובה עליי הייתה "פארק היורה",

היו בה שניצלים בצורת דינוזאורים, ברוקולי מבושל ששימש כיער גשם, גרעיני תירס שהרכיבו

שמש בקצה העליון של הצלחת, וקטשופ שהונח בדיוק רב מעל כל חתך בדינוזאורים המדממים שלי.

מעולם לא העירו לי לא לשחק עם האוכל, להפך, ראו כמה אני נהנית ועודדו את זה.

כיום מלמדים במכינות שונות ברחבי הארץ מועמדים ללימודי תקשורת חזותית על חשיבה קריאטיבית

מחוץ לקופסה. בין שלל התרגילים תוכלו למצוא אחד שמדבר על איך להרכיב תמונות ממרכיבים לא

שגרתיים, בין היתר, אוכל. מחיר של מכינה כזו מגיע לעיתים ל-6,000 שקלים ואף יותר, 

 אבל המחיר של איסור על חשיבה יצירתית בילדותנו גבוה הרבה יותר.

אני מרגישה שמורים והורים רבים ממהרים לתייג את ילדים כ"בעייתים", או "לא מסתדרים עם מסגרות".

אני יודעת, כי גם אותי תייגו ככזאת. והדבר הנורא ביותר שעשיתי היה להאמין להם. במשך שנים סחבתי

על הגב את הטייטל השקרי והכבד לכל מקום אליו הגעתי. רק שנים מאוחר יותר, אחרי שירות צבאי

משמעותי עם שנת קבע, ואחרי ותק של למעלה משלוש שנים בחברה בה עבדתי, הבנתי עד כמה הם טעו. 

 

                                 

                                        נשנוש יצירתי בין ארוחות

 

                                          

                                                        סטייק ציוני

 

                              

                                                 חולץ פקקים קצת אחר

 

אין לנו וגם לא תהיה לנו לעולם שליטה מלאה על התכנים שהילדים שלנו לומדים וסופגים.

לוקח זמן ללמוד לשחרר ולתת להם להתמודד בעצמם עם המציאות והעולם הגדול שמחכה להם בחוץ.

עם בואו של השבוע השני לשנת הלימודים, ולאורך השנה הקרובה, הקפידו להקשיב לילדיכם כשהם

יושבים לספר לכם על היום שעבר עליהם בבית הספר. שימו לב דווקא לאותיות הקטנות ולמסרים הסמויים שמעבירים להם המורים או הגננות, חישבו אם אתם מסכימים עם תפיסתם. הרי מעבר לסנדוויצ'ים

שאנחנו מכינים להם בבוקר, הילדים שלנו "אוכלים" עוד הרבה במהלך היום, בין היתר לא מעט "ג'אנק",

ואנו האוטוריטה שמכריעה בסוף מה יזין אותם, ומה יש להשליך לפח.

אגב, לאחר שעה וחצי של ויכוח עם הבוחנת, קיבלתי את מחברת הטיוטה מבחינת הבגרות בספרות,

זו שמכילה את הסיפור הראשון שכתבתי, מסגרתי ותליתי אותה על הקיר בחדר. 

 

                                    

                        סלפי בוקר לפני הקפה