נדלק על העצב

המצב עבר כל גבול. הייתי בטוח שהוא בחור נורמלי. אמנם הזמנים השתנו ובמקום לעבוד בשדה רובם עובדים היום במשרד, יושבים בתנוחות בעייתיות, והלחץ הממוצע עולה. התרגלתי. קצת פיזיותרפיה, מתיחות, מנוחה קצרה. בשנים האחרונות הבנתי שאיתרע מזלי, נקלעתי לסביבה של חוסר שפיות, התפתחתי בגב הלא נכון.
שלשה ילדים יש לו, ברוך השם. הוא לפעמים מתלונן. נזכר בימים שעברו. הבחירה היתה שלו, לא שלי. לי היה טוב יותר להישאר איתו לבד. סוליקו. אולי עם עוד חברה שתעשה מסז', וכלב שמלקק מדי פעם. אני נמתח מהנאה כשאני נזכר בימים ההם. אני קצת נמתח, קצת מתכווץ והרבה רפוי.

אך עכשיו ? אני בחברת שלשה ילדים מפונקים ואביהם המשוגע. את המנשא שלהם הוא קנה בסופר, במבצע. ללא כל התחשבות. מערכת גב אין שם. המשקל כולו  ? במקום להתחלק גם על המתניים, מתרכז על הכתפיים ומשם לגב. והמנשא עובר מילד לילד, ואני סופג וסופג. אני נותן קצת אותות מדי פעם, והוא נעצר, מתמתח, מוריד את המנשא. "תנוח!" אני אומר לו. והוא ? מתעלם וממשיך. בטיול האחרון אלף מטרים הוא עלה עם המנשא הארור הזה. בתוכו הבת הקטנה והמפונקת שיודעת להגיד רק שלש מילים "רוצה מנשא" ו"פיפי".

הוא החליט להתעלל בי. פשוט כך. יש לו אובססיה לניכוש עשבים בגינה. הוא מתכופף עם גב עקום, מנסה להוציא את השוררים עם השורשים. כשהוא לא מצליח הוא מתעצבן, מעוות את פניו, שוכח את התנוחה הבריאה שלימדו אותו במרפאה, תופס את העשב, צועק "אההה" ומוציא. וכך עוד אחד, ועוד אחד. אחרי שעתיים הוא מתרחץ ושוכב על הגב. מרגיש שמשהו קורה שם. חושב שזה הגיוני להתעלל ולבקש סליחה. פעם אחת זה בסדר, פעם שנייה, אבל כל שבוע ?! זה ממש פתטי. החלום הישראלי ? שלשה ילדים, גינה וגב כואב.

השבוע זה עבר כל גבול. הוא חזר מטיול שמונים אחוז מנשא, ישר לעבודות גינה, ויום לאחר מכן החליט על אימון ריצה אינטנסיבי. החלטתי להילחם בחזרה, סוף סוף, אחרי שנים רבות של סבל. התכווצתי לו שם, בגב התחתון. לא משהו יוצא דופן. נתתי נשיקה לכמה עצבים. בספרים כתוב שזה מספיק. זה גורם לבן אדם לנוח קצת, להבין שגם הגב התחתון זקוק למנוחה.
אך הוא, מרגיש את המסרים, אך מבין הפוך. אני ממש לא גזען, אבל אני חושב שהייתי יכול לתרום קצת אינטליגנציה למוח שלו. כמו שאומרים ? אם לא במוח אז בכוח.
חשבתי שביום ההולדת שלו הוא ינוח. טעיתי. על הבוקר נכנס לבריכה. אמנם הרב בחתירה, אבל עשר בריכות של חזה ממש הוציאו אותי מהאיזון. מזל שהוא לא ניסה קצת פרפר. זה היה הורג אותי לחלוטין.

החלטתי שהגיע הזמן. בדיוק ביום ההולדת. לתת לו מתנה שלא ישכח. אולי זה ילמד אותו לקח. התחלתי להתכווץ, ולהתכווץ.
עצרתי. בכל זאת יום ההולדת שלו, ואני טיפוס רגיש, עם מצב רוח משתנה בין חום לקור. למחרת, כשאני עדיין בתנוחה מכווצת, הוא יצא לריצה. הוא אמר לכולם שמצא שיטה חדשה לשחרור כאבים. הוא חשב שהריצה תשחרר לו את הגב.
זהו. יש גבול לטמטום. זה הקש ששבר אותי ואת הגב שלו. לקחתי הרבה אוויר, והתכווצתי, והתכווצתי. עשיתי ברית עם הרגל השמאלית. הרגל הימנית עדיין בתהליכי החלמה מהשבר ולא רצתה לעשות עסקים. המשכתי להתכווץ ועטפתי את העצב שעובר לידי. האמת, אני דלוק על העצב הזה כבר די הרבה זמן, ועכשיו יש לנו זמן להתעטף ביחד, להידלק אחד על השני, להתחמם בזוג.

סוף סוף הוא שוכב. שוכח את הגינה, המנשא, הריצה. נאנח ונאנק, מחפש תנוחה סבירה ולא מוצא. טוב, אהבה כזו ביני ובין העצב, הדליקה פה את כל האזור. אני נהנה. בחופשה כזו עוד לא הייתי. הוא מנסה אורתופד, פיזיותרפיה. אפילו דוקר את העור שלו עם מחטים סיניות. מדי פעם הוא מעביר חשמל בין הגב לרגל. זה קצת מדגדג אותי, אבל אני מחזיק מעמד.
הודעתי בעבודה שיצאתי לחופשה של שבועיים, ועבר רק שבוע אחד. שילך מצידי לכירופרקט ויעשה צילומים. את החופשה שלי אני לא מפסיק.

בקרו אותי בבלוג – http://diditells.WordPress.com/