גואל רצון הורשע בכל עבירות המין, אבל זוכה מעבירת החזקת נשים בתנאי עבדות.
הנשים שחיו תחת שליטתו הזדקקו להרשעה הזו. הרשעה שתשחרר חלק מרגשות האשם האיומים שלהן כלפי עצמן. המדינה באה ואמרה להן עכשיו – שהן בחרו להיות במקום בו הן נמצאו.
אני חושבת שהמדינה פספסה את הפואנטה.
תפקידו של הסעיף הזה בחוק למנוע החזקת בני אדם בכפייה וסחר בבני אדם, אבל גואל רצון עשה בדיוק את כל אלה בהתעללות שלו ב-17 הנשים שהיו שבויותיו – אם לא בכוח פיזי, בשליטתו הנפשית הטוטלית בהן.
"הייתי שבויה של גואל רצון"
במשך 15 שנה ריציתי את תאבונו ויצריו של גואל רצון, אדם שהשקר מעולם לא נדם בו. כשהבנתי כי אני חייבת להציל את ילדיי מהסכנה, ברחתי. היום אין איש שיעז להניף את חרבו עלי
כשאת שבויה במחנה שבויים, את יודעת שאת שבויה, העולם יודע שאת שבויה ואת אמורה לעשות ככל יכולתך כדי להימלט מהשבי. גם מי שבחוץ מנסים לשחרר אותך.
אבל כשאת שבויה בכת בה שוללים ממך בכוח המניפולציות את היכולת להתנגד, את היכולת להבחין בין טוב לרע שנעשים לך, את היכולת לרצות בשבילך ולא בשביל הגורו שלך – אז את בשבי שאת בעצמך לא מסוגלת להבחין בו בדרך כלל.
בתנאי שבי שכאלה, כשהמניפולציות מופעלות בשיאן – היכולת להבחין בין טוב לרע נמחקת. בעצם הגדרת השפיות כפי שהיא מוכרת לנו – אינה קיימת.
הנשים השפחות שהשתייכו לגואל רצון, הזדקקו היום למחווה של רחמים מצד החברה והמדינה כלפיהן – הן היו צריכות לשמוע מהמדינה שהן לא אשמות. כי הרגש הקשה ביותר להתמודדות, הוא האשמה העצמית: "איך יכולתי להיות כל כך עיוורת, איך הייתי כזו מטומטמת וחלשה?". וכשהחברה באה אלייך בחשבון עם השאלות הללו בדיוק – את זקוקה לאיזשהו אישור שיאמר שהיית חסרת ישע, שהיית בת ערובה, שהיית קורבן להתעללות ושלא הייתה לך ברירה יותר.
אבל המדינה היא לא מטפלת פסיכולוגית. היא לא כאן כדי לעזור לנשים הללו. היא כאן כדי לפסוק האם סעיפי האישום רלוונטיים למציאות. מכיוון שבישראל אין חקיקה שתתאים למצב בו א/נשים נופלות/ים בשבי המניפולציות של גורו חסר רחמים – הרי שהנשים הללו תצטרכנה להתמודד עם רגשות האשם שלהן על ספת הפסיכולוגית ומול החברה, מבלי שתהיה להן תעודת שחרור – אישור בחפותן.
וחבל שכך.
התביעה פספסה.
החוק חייב להשתנות.