בוודאי מסתתר הרבה מאוד טוב בתוך שני האנשים האלה, אם דרוש כל כך הרבה רוע כדי להחביא אותו ? כך אמרתי לעצמי עשר דקות אחרי שסיגל ועודד נכנסו אל חדר העבודה שלי.
שניהם יפי תואר. הוא גבה קומה וכהה שיער, נינוח, מקרין שקט פנימי. היא קטנת קומה, שיערה הבהיר אסוף על עורפה, רזה ושרירית, מהירת לשון. הוא מהנדס תוכנה בחברת היי-טק, היא מדריכת יוגה. בני ארבעים, נשואים חמש עשרה שנה, ילד בן ארבע עשרה וילדה בת שתים עשרה. הוא בן יחיד להורים אמידים שהחיים לא החסירו ממנו דבר, היא בת בכורה במשפחה דתית מרובת ילדים, שמצאה את עצמה בחיי נוחות ורווחה עם עודד אחרי שבמשך כמה שנים סללה את דרכה בכוחות עצמה בעולם החילוני.
הם פתחו ואמרו שהם אוהבים אחד את השני ולא מתכוונים להיפרד. אבל אז הם התחילו לשפוך את לבם הגדוש בשנאה זה נגד זה, ואני ידעתי שכל אחד מהם מתאמץ להוכיח לי שהשני גרוע יותר. כל אחד מהם הצליף ללא רחמים באופי ובכוונות ובבחירות של השני, בהתייחסות של השני אל הילדים ואל הבית ואל הצרכים הכלכליים המשותפים, וכמובן ביחס של השני אליו עצמו.
כששאלתי אותם מה נשאר להם לאהוב, הם דממו. חשבתי שאולי נעצרה התנופה, ונפתח מרחב שיאפשר להם לראות גם משהו טוב אחד בשני. אבל כעבור רגע קצר אחד הם נזכרו בעוד כמה דברים איומים ונוראים אחד על השני שהם שכחו להזכיר קודם.
בעודי מקשיבה למבול הזה של האשמות וגינויים ופסילות, שאלתי את עצמי מה חושב לעצמו מזווג הזיווגים שיושב במרומים, כאשר הוא בוחר בשני אנשים שלא הוכשרו לחיות ביחסי רעות, מביא אותם אל תוך קונכייה אחת משותפת, ומודיע להם: "זהו, אתם תקועים כאן ביחד לכל החיים. אין לכם ברירה, תסתדרו ביחד ותלמדי לאהוב".
הוא צוחק עלינו?
במשך חמש עשרה שנות נישואין הניחו לעצמם סיגל ועודד להצטמצם אל תוך שגרה בינונית של תשלום חשבונות וגידול ילדים ומריבות של שטויות, והחלומות הגדולים שלהם על אהבה ושיתוף אבדו ונשכחו. שום שאר רוח לא היה שם, אף לא קורטוב של השראה. רק עתיד אין-סופי של התפשרות נצחית עם ציפיות.
זאת היתה נקודת הפתיחה בתהליך מלא תהפוכות עם סיגל ועודד, שהתפתל בין הרבה מאוד דרמות וסערות והחלטות סותרות והבטחות מופרות. ואלה היו הצעדים הראשונים במעורבות שלי בסיפור הזוגי הזה, שהבטיח את כל הסממנים של דרמה מרתקת: בגידה, אלימות, אובססיה, תלות והענשה.
האם יש בי הכוח לעזור להם להתגבר על כל כך הרבה איבה? על כל כך הרבה לילות של ריחוק? על כל כך הרבה דמעות של תסכול וכאב? האם אני יכולה להציע להם דרך אחרת לראות של חייהם? האם אני יכולה לעזור להם לגלות שהצד הנמוך הזה של עצמם הוא לא כל מי שהם? האם אני יכולה לעזור להם לגלות את הצד הנעלה שלהם, הצד שהם משקיעים את כל המשאבים שלהם כדי למחוק?
הרבה נקודות שאצטרך להאיר בימים שיבואו ציינתי ביומן שלי בתום המפגש.
- הם רואים רק את הדברים המפרידים ביניהם, ואני אצטרך לחפש יחד אתם את האינטרסים המשותפים שלהם.
- הם רואים רק פתרון אחד לבעיות שלהם ומנסים לכפות אותו אחד על השני, ואני אצטרך לאפשר להם לראות פתרונות אחרים.
- הם רואים כל אחד את הצרכים של עצמו בלבד, ואני אצטרך לעזור להם להרחיב את המבט שלהם אל המערכת הזוגית השלמה.
- הם רואים את עצמם ואת בן הזוג שלהם כפי שהם כאן ועכשיו, ואני ארצה לעזור להם לראות את מי שכל אחד מהם יכול להיות.
- הם עסוקים בשאלה מי צודק, ואני אנסה להסב את תשומת הלב שלהם לשאלה מה עובד.
- הם לכודים כל אחד בהאשמת השני בכל בעיה, ואני אצטרך לעזור להם להיות צוות שפותר ביחד בעיות משותפות.
- הם חושבים שיש להם בעיות רבות, ואני אצטרך לאפשר להם לאתר את המכשול הסמוי שסביבו הם חוזרים ומתנפצים, כל פעם בצורה אחרת.
זה הצד שלי בעסקה. היישום של הדברים הוא הצד שלהם. ובסופו של המפגש הצבתי בפניהם בחירה חדה כתער: להעניק אחד לשני שנאה או אהבה, יריבות או אחווה, מדבר או גן פורח. בלי פשרות. אין אמצע. אין יחסים בינוניים. לא קיימת האופציה של "לא כאן ולא כאן". אין אפס, אין מצב ביניים, אין תחום אפור. הם יכולים להיות או כאן או כאן.
האם הם מסכימים לצאת לדרך שהמטרה שלה היא החלפת המלחמה הזאת בלב פתוח? הם הסכימו מיד. ואני לא סיפרתי להם מה קשה תהיה הדרך. זה לא יהיה מהפך. המעלית לקומה העליונה התקלקלה, וצריך להגיע אליה ברגל, קומה אחרי קומה, מדרגה אחרי מדרגה.
זה יהיה מסע בין שני קצוות שמכחישים זה את זה: הצורך של כל אחד להיות "אני" מול השתוקקות להיות חלק מ"אנחנו", הצורך של כל אחד לאהוב מול הפחד לאבד את עצמו, הצורך של כל אחד להיצמד אל מי שהוא מול הכמיהה הפנימית להיות כל מה שהוא יכול להיות.
אבל הם כבר ידעו שהם הולכים למקום שונה מזה שממנו הם באו, אל מציאות חדשה שבה נופלות המחיצות, והאגרופים הופכים לידיים שלובות.
בואו אתי אל הפרקים הבאים בתהליך הטיפולי ההפכפך הזה עם סיגל ועודד. יהיו בו דילמות רבות וקונפליקטים אין-סופיים שנוגעים בכל אחד. ויהיו בו גם לא מעט הרהורים והתלבטויות של מטפלת, שצריכה להוביל את המהלך הזה בזהירות וברגישות דרך שדה מוקשים של גאוות כל כך פצועות וערך עצמי כל כך מרוטש.