במציאות התקשורתית של התקופה האחרונה, מרגיש כאילו אנחנו כל בוקר מתעוררים עם הסרטון האלים התורן. "נערה שמתאמנת בעוזי יורה למוות במדריך שלה, צפו!", "ילד חוטף מכות רצח בכיתה, חברו תעד את האירוע הקשה (במקום להפריד בין הניצים), צפו!", "צילם תקלה במטוס והיסטריית נוסעים והעלה ליו טיוב עוד בטרם המטוס נחת, צפו!" וכמובן, דרישת שלום יומית ומעוררת פלצות מארגון הטרור דאעש ובה: שטן לבוש שחורים ומכוסה פנים ולידו, כורע על ברכיו, איש תקשורת חף מפשע לבוש כתום שמדקלם את מילותיו האחרונות ואז ראשו משוסף לעיני המצלמות.
הסרטונים הללו 'מככבים', ברמת צנזור זו או אחרת, גם בדיווחי התקשורת הממוסדת, ולא רק ברשתות החברתיות או בווטסאפים הויראליים. גופי התקשורת הבינו כבר מזמן ברוח מרשל מקלוהן שהמדיום הוא הוא המסר: עצם התיעוד הוויזואלי הוא האייטם, לא התוכן עצמו. הניוז הוא העובדה שיש סרטון, ועל זה מתקיים הדיון: אם הסרטון אותנטי, על כמה הוא מושקע והוליוודי ובאיזו מהירות עשה כנפים והפך ויראלי. מבחינתם, האכזריות שרואים בסרטון מעניינת, אבל שתחכה.
"התפוצה של אמצעי צילום זולים וקלים לשימוש, בעיקר מצלמות הסמארטפונים, הגדילה את כמות התיעוד הדוקומנטרי של אירועים חדשותיים והיסטוריים", מסביר עידו קינן, כותב בלוג התרבות הדיגיטלית 'חדר 404', "זה דבר טוב מכיוון שזה נותן לנו תמונה קצת יותר מדויקת של הדברים שהתרחשו לעומת שחזור מהזיכרון שכפוף לשכחה ולהטיה מכוונת או לא מכוונת. מצד שני, נראה שאנחנו עברנו מקיצוניות של: 'אם זה לא צולם זה לא שווה דיווח' לקיצוניות של: 'אם זה לא צולם זה לא קרה'".
התופעה אף מקצינה נוכח הקלות בה הסרטונים עוברים מאחד לשני באמצעות הווטסאפ. אתה לא צריך לחכות למהדורת החדשות ואפילו לא לפתוח פייסבוק כדי לקבל תכנים, לצרוך אותם ולהעביר הלאה. זה גם מאפשר לזייף תכנים, כמו הסרטונים המיניים של אביו של אייל גולן שהופצו בשיא הפרשה, והתבררו בהמשך כמזויפים. זיוף או אמת? בפועל זה כלל לא משנה עוד כי אם תכתבו בגוגל 'אבא של אייל גולן' מנוע החיפוש ישלים אוטומטית: 'נערה, סרטון'. במצב כזה, הנזק כבר נעשה, וכך, נערים יתעדו תקיפה מינית של נערה, יצלמו וינציחו מכות רצח לחבר במקום להפריד את הקטטה, ומה שיהיה הכי חשוב וניוזי במקרה מצער בו נערה בארה"ב ירתה בשוגג למוות במדריך הירי שלה, יהיה העובדה שבמזל היה שם מישהו עם מצלמה ותיעד הכל.
נערה יורה למוות במדריך הירי שלה
כל גופי התקשורת הפכו לבמה לסרטונים מהרשת, גם אם הם באיכות צילום ירודה, ומציעים את מרכולתם הויראלית באיצטלה של חדשות אינטליגנטיות שעברו מיון של עורך. העיסוק התקשורתי האובססיבי בתכני דאעש הם רק דוגמה קיצונית לכך. אם היו 'משחיתים' את אותה כמות שבועית של מילים וסרטונים שעוסקים בדאעש על עיסוק למשל בנושא בעיית העוני בארץ, אולי היו יכולים להתחיל לזוז פה דברים. אבל עוני לא מצטלם סקסי. סרטון של דאעש שנראה כמו פרומו לסרט הוליוודי – זה כן סקסי, ואפילו שווה ניתוח והעמקה מיוחדת בעמודי חדשות.
מסביר פרופ' גבי וימן מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה שחוקר את נושא הטרור ברשת: "ברוח כותרת המאמר שלי בנושא: 'תיאטרון הטרור'- יש פה תיאטרון שבו הטרוריסטים מפיקים והתקשורת מספקת את הבמה. יש כאן איזה ריקוד טנגו משותף, כי לכל אחד יוצא מזה משהו: יש סיפור מרתק, יש תמונות ויש דרמה להראות: 'כן יוצא להורג, לא יוצא להורג', ערפו אותו מי ערף, הנה הצילומים, נטשטש אותם, לא נטשטש אותם. את דאעש זה משרת גם במידה רבה לשם תעמולה ולגיוס עוד מתנדבים לשורותיו. זה תיאטרון טרור במיטבו עם פלטפורמות יותר חדשות ויותר מהירות, ואז השאלה אם אנחנו משחקים את המשחק הזה נהיית מגוחכת כי אם הרשתות המסורתיות יגידו שהן לא מסקרות, עדיין זה יתפשט מהר באינטרנט".
קינן: "מה שבעייתי בסרטונים של דאעש הוא שמה שדאעש עושים זה לא תיעוד חדשותי דוקומנטרי, אלו סרטי תעמולה. אני חושב שעוד לפני השירות התעמולתי, כלי התקשורת צריכים לשאול את עצמם, אם היום הם חושבים שאם זה לא צולם זה לא נכנס לחדשות- את השאלה אם גם ההיפך נכון – אם זה כן צולם האם זה חייב להיות בחדשות".
סרטונים אלימים תמיד היו, אך עדיין התחושה היא שמשהו פה הסלים באופן שיהיה קשה לחזור לאחור. פרופ' וימן: "השימוש בהוצאות להורג מצולמות ב'יו טיוב' הוא לא חדש. התופעה זו כבר מוכרת לנו משנת 2002, שנה אחרי אסון התאומים, כשארגון אל קעידא הוציאו להורג את העיתונאי דניאל פרל והעלה את זה לרשת לאלפי אתרים. גם בעיראק, כבר כשנה לאחר מכן, התחילו להוציא להורג מול מצלמות".
"מה בכל זאת שונה בדאעש ובהוצאות להורג שלו? זה שהם השקיעו בהפקה: מצלמים בכמה מצלמות וגם דואגים שהאיכות של הצילום תהיה טובה, גם מכינים טקסטים מראש ואפילו מכתיבים למוצאים להורג את טקסט הפרידה שלהם שזה דבר די מצמרר. הם גם טורחים להפיץ את זה מהר מאוד ברשתות חברתיות בשעה שבעבר הם היו שמים את הסרטונים באתרים שלהם ומחכים שתגיעי אליהם. היום, כשהם משתמשים ברשתות החברתיות, הם בעצם מגיעים אליך הביתה ומקישים על דלתך".
המרואיינים תמימי דעים שהסרטונים האלה, אכזריים ככל שיהיו, מבטאים את ההקצנה בתרבות הריאליטי. קינן: "אנחנו רוצים לראות מה שקורה באמת, אנחנו רוצים לראות את הפרק הבא. שימי לב שדאעש מצטלמים סרטון עם שני עיתונאים – אחד מהם הורגים עכשיו ואחד מהם אומרים שאותו יהרגו בפרק הבא. זו ממש סידרה – תכנית מציאות בטלוויזיה עם מתח ועם טיזר לקראת הפרק הבא. דאעש עושים פרומואים, זה מדהים".
נראה כאילו משהו בנו התרגל לראות את השילוב הזה של איש שחור ואיש כתום, והעין נהיית אדישה משהו. אנחנו כמעט מצפים לסרט היומי הזה, צורכים אותו, מקסימום מדברים עליו בפינת הקפה בעבודה, וממשיכים הלאה, עד הסרטון הבא. פרופ' וימן: "יש לנו הרבה מחקרים שמראים שאם אתה מראה למישהו כמויות גדולות של אלימות בהדרגה הוא מפתח אדישות. הוא מסוגל לעכל כמויות כאלה ולא להתרגש כי צפה בהרבה כאלה".
"כך גם בעולם הטרור יש הסלמה: הם גם יודעים שלהראות מישהו שירו בו ברובה זה כבר לא כל כך עובד. הם מודעים לסולם האדישות ומטפסים בסולם האלימות מתוך זה שהם יודעים שגם אנחנו מורגלים למשהו אחד וצריך לרתק אותנו במשהו אחר, אלים יותר".
האנתרופולוג ד"ר תמיר ליאון, חושב שהצריכה שלנו של סרטונים וויזואליים בעלי תוכן אלים וקיצוני רק תחמיר עם השנים: "הדור הצעיר הפסיק לחיות את החיים והתחיל לדווח על החיים. הוא פחות מחפש טקסטים, אלא וויזואליים, זאת אומרת שכל מה שנמצא אין לו משמעות אם הוא לא מצולם. סולם הערכים של הצעירים גם השתנה – מ-'טוב או רע' או: 'מוסרי לא מוסרי' לשאלה האם הסרטון או הקטע 'מצחיק לא מצחיק'".
"מה זה משנה שערפו את הראש? יש משחקי מחשב שאתה עורף עשר פעמים ראש בפחות מחצי דקה ואתה משחק את זה כל היום וכבר לא שם לב לכך. הסכנות הם שלדברים מפסיקים להיות ערך ואנחנו לא מבינים מה חשוב, מה שאומר שאפשר לעשות בעצם כל דבר. האדישות היא הבעיה. הציניות. זה שהכל בסדר. זו הבעיה".
לא רק ריבוי הסרטונים ברשת מראה שהפכנו לחברה שצורכת תכני סנאף בלתי מסוננים מבלי להסתתר. גם תכני אודיו כמו ההקלטה האחרונה של השיחה עם המשטרה במקרה של הנערים החטופים, והדיון האם היה צריך לשדר או לא לשדר, היא חלק מהסיפור.קינן: "התקשורת עוברת מלדווח על דברים שקרו למצב של להציג את הדברים שקרו. היא בעצם מביאה את הגלם – 'הנה, שמעו את ההקלטה של השיחה האחרונה של הנערים שנחטפו, אנחנו נביא לכם את המציאות כפי שהיא, נביא לכם את הפיד החי מבית 'האח הגדול'. התקשורת כבר לא צריכה לעשות שום דבר: אין פה עיבוד, אין פה הפקה, יש פה רק שידור. אני לא אתפלא אם נגיע למצב שבו משדרים בשידור חי ממצלמות קסדה של חיילים בזמן אמת ואז נראה את המלחמה מול העיניים שלנו".
פרופ' וימן: "יכול להיות שיום אחד החברה תתעורר ותגיד: 'עד כאן, אנחנו לא מוכנים יותר לקבל כאלה רמות לא של תכנים אלימים ולא של שיח אלים' אבל אני מאוד חושש שזה לא יצליח לנו כי הגורמים שמעוניינים בכך זה הרבה פעמים לאו דווקא טרוריסטים אלא זכייני טלוויזיה שמעוניינים ברייטינג, מעוניינים בריתוק צופים ומכירים את הנוסחאות ואומרים: אנחנו צריכים לעשות יותר מזה. לכן, אני מאוד פסימי לגבי התהליכים האלה".
ד"ר ליאון: "בגלל זה בימינו אנשים אף פעם לא 'מתים', כי נשאר התיעוד שלהם. מה שקיים ומה שחשוב זה התיעוד של הדברים. לפני עשר שנים אמרו שיש שתי זהויות – האמיתית והווירטואלית, וכיום יש רק זהות אחת והיא הווירטואלית. זו לא תחזית, זה קורה עכשיו".
החדירה לנחל עוז. סרטון של חמאס