חיי בתאילנד – מכתב לעופר

בדרך כלל אני כותבת פוסט בשבוע. אבל אם יש מה לכתוב באמצע, אני כותבת. והיום יש לי מה לכתוב. כי היום לפני שנתיים, עופר נעלם לי. ועופר היה בשבילי כל כך הרבה דברים למשך כל כך הרבה שנים, שגם היום שהוא בין המתים, אצלי הוא עדיין חלק מהחיים.

הכרתי את עופר מזמן. הייתי סטודנטית צעירה ונשואה (לרז), ונסעתי לטיוואן כדי להתמחות בשפה הסינית, שבדיוק סיימתי ללמוד באוניברסיטה.

כשהגענו רז ואני לטיוואן, לא היה לנו שם כלום, חוץ ממספר טלפון אחד, של חנן. ישראלי, נציג צים. הסינית ששלוש שנים למדתי ממש לא עזרה לי, כי אף אחד לא הבין אותי, וגרנו למשך כמה השבועות הראשונים בגסט האוס מעופש, שכמותו אין אפילו בהודו. ההתחלה הייתה מעייפת. אבל מעניינת, כי גרו איתנו במלון בעיקר פלסטינים מירדן. קצת פחדתי מההמון הזועם מול שני היהודים הקטנים. אבל שוב הוכח שגסט האוס מטונף ואוכל של אמא תמיד מחברים בין אנשים ועמים. חיפשנו יחד דירות לברוח אליהן, וחלקנו בינינו את החבילות של החומוס והטחינה והקפה השחור ששלחו לנו משני צדי הגבול, והפכנו לחברים בנפש. ועופר, כן, עופר היה חבר של חנן, נציג צים.

על האי גרנו קצת יותר משמונה ישראלים, אבל שמונה היינו כמשפחה. שלי וזאב, חנן וקארן, רז ואני, עדי, (חברי הקרוב, שלמד איתי ועבד איתי וגם גר איתנו באותה הדירה), ועופר והמזדמנות שלו. יחד אכלנו ארוחות משותפות, ויחד חגגנו חגים, ויחד עזרנו להעביר דירות, ויחד עשינו קייטרינג לארועים, ויחד נסענו לטיולים. רז, עדי ואני עבדנו במסעדה סינית. ותכופות היינו נפגשים כולנו לארוחות צהרים במסעדה, תוך קילוף שעועית, או אפונה או כל ירק שהמאמא (בעלת המסעדה שאהבה את כולנו, וראתה בי כבת) הטילה עלינו לקלף. אחר כך לאט לאט סיימנו ללמוד, או לעבוד, וחזרנו הבייתה. ראשונים חזרו חנן וקארן ולאט לאט כל השאר.

טיוואן הייתה תקופה מדהימה. למדתי לדבר סינית שוטף. עבדתי במסעדה סינית והייתי אחראית על הכספים. לימדתי ילדים קטנים אנגלית (עד שגילו שאני לא אנגלייה מבית). הכרתי כל מסעדה, רחוב, ושוק בעיר. ועשיתי לי משפחה של חברים, סינים וישראלים. חברי אמת. ללא רכילות או שנאה או קנאה.

אחר כך התגרשתי. לא, לא רבתי עם האקס. דווקא הלך טוב ונשארנו חברים. אבל החברים המשותפים בדרך כלל צריכים לבחור. ככה הם מרגישים, לא אנחנו. אז אלה מהמושב הלכו עם רז ואלה מטיוואן הלכו איתי. ועופר המשיך איתי.

הפכנו לחברי נפש, וטיילנו יחד, בכל העולם. פעם אני מבקרת אותו איפה שהוא (בעיקר ויאטנאם והמזרח), פעם הוא מבקר אותי איפה שאני (בעיקר גרמניה וסיני), ולפעמים נסענו לבקר מקומות יחד (בעיקר למשחקי כדורגל).

חבר נאמן ממנו לא היה לי. חבר שהוא גם אח וגם בן ברית וגם אוזן קשבת. הוא עזר לי בתקופות קשות, ואני עזרתי לו בתקופות קשות. וחלקנו סיפורים על בני זוג. ודיברנו יחד על מוזיקה. אבל ברוב הזמן בעיקר עשינו יחד כייף, ואכלנו אוכל טוב, וקרענו את העולם, והבאנו מתנות אחד לשני. בעיקר הוא, כי הוא נסע יותר. שוקולדים מבלגיה, קוקוסים מתאילנד, מצלמה מסינגפור או סתם בושם מהטיסה. ואני נתתי את עצמי כחברה, וזו המתנה הכי גדולה שאפשר לתת.

וכל כך התרגלתי שהוא נמצא בחיים שלי, עד שלקחתי אותו ואותנו כמובן מאליו. כי לא בכל יום עוצרים לחשוב איזה ברי מזל אנחנו עם החברים, או עם המשפחה, או בחיים בכלל, וחבל. כי שום דבר לא מובן מאליו. כלום. חוץ מהמוות. כולנו נמות, רק לכל אחד יש את הגיל שלו. ולעופר היה את הגיל 44 מסומן בגורל.

וכשעופר חלה, הוא בהתחלה לא סיפר. הוא לא אהב להפיל את עצמו על אחרים. אחר כך כשהוא סיפר כעסתי, והוא כפיוס היה שולח לי לנייד תמונות מצמררות מהטיפולים. אלקטרודות על הראש, אינפוזיה ביד. לפני שנסעתי לתאילנד עם קרן הוא חלה. ביקשתי ממנו רשות. הוא אמר לי, סעי אלינור. אני לא זוכרת באילו מילים השתמשתי, אבל היה ברור לשנינו מה הכוונה. כי תמיד הבנו זה את זה. שאלתי אותו אם הוא יחכה לי. הוא ענה שכן.

והוא חיכה. כמו שהבטיח. אבל אחר כך נגמר לו הכוח כל כך מהר, שרק שבועיים וחצי מאוחר יותר, הוא נעלם לי לתמיד.

זהו מכתב געגוע לחבר. אבל לא מכתב פרידה. בשום אופן לא, רק מכתב המשך.

 

וזה מה שאמורים להקריא היום בבית הקברות. ואני מקווה שיוקרא:

 

 

בשביל עופרקה שלנו.

או יותר נכון ? בשבילנו.

 

הקדמה קצרה למי שלא מכיר אותי ואני לא מכירה אותו. חבל שאנחנו מכירים פה וככה.

 

עופר היה החבר שלי ואני הייתי החברה שלו.

הכרנו בטיוואן כשלמדנו סינית ושנינו אהבנו לאכול.

זו היתה סיבה מספיקה להתחבר.

אחר כך גם גילינו שלשנינו יש נטיה לציפורן חודרנית. אז בכלל.

 

עופר קרא לי אלינור ואני קראתי לו עופרקק. או עופרקה.

אני לא יודעת אם הוא ממש אהב את השם ? כי פעם אחת הוא התנגד.

אבל קראתי לו ככה בכל זאת כי כבר התרגלתי וגם כי הוא התנגד רק פעם אחת.

עופר היה אחד החברים הכי קרובים שלי ואחד הוותיקים.

ידענו הכל אחד על השני וסמכנו בעיניים עצומות.

יש חברים שבמבט מבינים משפט שלם,

כזו הייתה החברות שלנו.

יכלתי למצמץ לו ? בוא נעוף מהמקום המסריח הזה ? והוא היה קם ואומר, הולכים!

ויכולתי לחייך לו ? איזה שטויות הם מדברים ? והוא היה מחייך לי בחזרה – שטויות בהחלט!

הוא הבין אותי ואני הבנתי אותו.

 

ואז יום אחד הוא כבר לא היה העופרקה שהכרתי.

ולא ידעתי מה לעשות עם הצער,

כי הוא הלך מהר ולא הייתי מוכנה.

אבל גם אם הוא היה הולך לאט, בטח לא הייתי מוכנה.

אי אפשר להתכונן לעולם, למה שלא שנשאר אחרי.

וגם אי אפשר להתרגל לעולם ללראות אדם אהוב וחי ? כבר חצי מת.

 

והיו לי כמה תמונות מבית החולים. זכרון אחרון בהחלט.

עין אחת חצי עצומה. פנים עם מבט של סוף.

ושנאתי אותן כי לא ראיתי אותו באף אחת מהן.

ולא זה מה שרציתי לזכור. הן היו תמונות רעות.

ביקשת לראות ואמרת "שיואו, ככה אני נראה??

וקרעת את ליבי לעד.

ואני באמת חושבת שאתה מחקת אותן.

כי יום אחד בתאילנד. כחודשיים אחרי,

נמחקו לי כל התמונות באורח פלא, ממכשיר הטלפון הנעול.

לקח לי זמן להבין איך. ואז ידעתי שברור שזה אתה!

ראית שכל פעם שדיפדפתי בגעגוע בתמונות מהבית, על אלה פסחתי, והחלטת לגאול אותי.

האמת ששמחתי ? כי לא אהבתי אותן גם אני.

ושוב אנחנו מסכימים ומבינים בלי לדבר.

ועכשיו כבר שנתיים מאז שעופרקק החבר שלי הלך ? ואני לפעמים עוד מדשדשת.

זהו. זו ההקדמה למי שבאזכרה ולא הכיר אותי. ועכשיו לשאר.

 

לפני שנתיים התפרקתי במקום הזה.

פה בדיוק.

זה היה כשהשארנו אותך כאן, ואנחנו הלכנו הביתה להמשיך בחיים.

עכשיו אני גם מתפרקת. אבל לא דווקא היום. לא דווקא פה.

אני יודעת שאיפה שאתה נמצא כבר לא חשובים לך הימים או המקומות.

אז אני נשארת בתאילנד.

אבל עדיין מתפרקת לי.

אני מתפרקת כשיש משהו קטן שמזכיר.

ואני מתפרקת כשהגעגוע עולה.

ואני מתפרקת כשאני רוצה להתקשר אלייך ולספר לך משהו שרק אתה תבין.

ואני מתפרקת כשאני נמצאת במקומות שהיינו בהם יחד.

או סתם פתאום, שפרצופך עולה מולי ? ואני יודעת שבגלגול הזה הוא כבר יעלה רק מהזכרון

ככה זה. כוחו של הרגל. כוחו של שיתוף. כוחה של חברות אמת.

 

את המספר שלך אני לא יכולה למחוק.

עדיין נמצא בטלפון ? כולל יום ההולדת שמעלה תזכורות.

וכל פעם שפותחת סקייפ שמך מופיע מולי ? רק אף פעם לא זמין.

איזה עצוב. ואני עדיין מחכה, אולי?

 

לפעמים אני חושבת עליך הכי מופשט.

משהו כמו ענן למעלה. או אנרגיה למטה.

ולפעמים אני חושבת עליך הכי ארצי.

אם אתה מסתדר שם.

ואם עברת בשלום את תהליכי המיון

ואם אוכלים שם או שותים

או מתלבשים ואוהבים

ואם יש שם חברים

ואם אתה רואה אותנו משם ואם מקשיב

ואני מקווה שאתה מקשיב ? כי הרבה פעמים אני מדברת אליך בלב.

בטח הייתי מדברת גם בקול

אבל לא רוצה שיחשבו שאני משוגעת.

אני מוקפת פה אנשים שלא מכירים אותך

אבל כל אחד שמתקרב אלי מעט, שמע עליך. כי אני מספרת

ועוד לא ענית על השאלה אם אתה שומע אותנו

אבל אם התשובה חיובית ? אז אתה כבר יודע לבד שאני מספרת.

עופרקה, זה בא והולך הרגשות האלה

יש גאות ויש שפל

ויש הרים ויש עמקים

וככה אני איתך. פעם כועסת ופעם מתגעגעת

פעם שמחה ופעם עצובה.

אבל חבר שלי אתה קבוע.

לא משנה איפה אני ואיפה אתה.

כי עכשיו אני פה ואתה שם ? ובינינו יש רק זמן

בליבי. נמצא שם לתמיד. לעד. כבר מזמן

לעזעאזל. אני מתגעגעת אליך חבר שלי. זו האמת

מקווה שטוב לך איפה שאתה

ואני יודעת שגם שם אתה מחייך וזולל וצוחק ומפלרטט וחכם כמו שד

כחול עינייך לצידי. מקועקע בזכרוני

אוהבת. אוהבת. אוהבת. קרני, אלינור