כמדי שנה, עולם האופנה עצר מ?לכת בתצוגה של שאנל, שחתמה את שבוע האופנה בפריז. קרל לגרפלד, מעצב הבית של מותג אופנת העילית, הצליח להפתיע את המבקרים, הצופים והמעצבים האחרים, כשהעלה על המסלול את הדוגמניות במיצג אשר דימה הפגנה פמיניסטית. הדוגמנית המצליחה קארה דלווין החזיקה מגאפון (עטוי עור כבש עם הסמל של שאנל, לא פחות) וקראה לדוגמניות האחרות. יחד הן עמדו, לבושות בגדים רחבים יחסית, עם שלטים שעליהם נכתב Ladies first ,Women's rights are allright ו-History is her story.
צילום מסך מאתר "the guardian"
זה לא חדש שעולם האופנה ופמיניזם מתקשים להסתדר יחדיו. עם כללים ברורים ונוקשים בנוגע למראה, לצורה, למשקל ולצבע, עולם האופנה יוצר אידיאל בלתי אפשרי עבור נשים, נערות וילדות. מבט קצר בדוגמנית-על יכול לגרום אפילו לאישה הבטוחה ביותר בעצמה לרגשות נחיתות. לכן, כאשר הנשים הללו הופיעו בפני קהל שבוע האופנה וקראו מסרים פמיניסטיים, חלק מהתגובות היו אוהדות מאוד. התצוגה נתפסה כשינוי מרענן שנותן מקום לכוח נשי, במקום לגזול אותו. לכאורה, בעובדה שהמסרים האלה הועברו דווקא באירוע אופנתי כל כך חשוב, הייתה נחמה ואולי אפילו סוג של הושטת יד לעבר הפמיניסטיות.
אבל האם זה אמיתי? האם אנחנו עדות לשינוי עמוק שקורה באחד המקומות החשובים לנשים בעולם, או שמא מדובר בתכסיס יחסי ציבור משעשע, ציני וקר? לפני שאנחנו פוסקות, יש כמה דברים שעלינו לקחת בחשבון. עובדות שלא הופיעו בתצוגת האופנה, ביחד עם לגרפלד עצמו ומעיל העור השחור והמפורסם שלו:
הראשונה שבהן – לגרפלד עצמו. המעצב הנחשב ידוע כאדם שסולד מנשים שמנות. בעבר הוא התבטא בנושא הזה, ודאג להבהיר שהוא חושב שהזמרת אדל היא שמנה מדי, בלי שנשאל על כך. העובדה שאדל התפרסמה לא בזכות המראה או המשקל שלה, לא עניינה אותו. כי עבור לגרפלד, זמרות בינלאומיות או מדעניות – אנחנו המשקל שלנו.
צילום מסך מאתר "vogue"
העובדה השנייה – כל המפגינות הן דוגמניות מסלולי אופנה. כלומר, כל אחת מהן היא אישה יפהפייה, רזה מאוד והכי חשוב, משלמים לה להיות שם. הרי זה לא שאנחנו עדות להפגנה אמיתית, אנחנו מדברות על משחק, ולגרפלד הוא הבמאי הגדול: בוחר את הדוגמניות המהממות ביותר, הכחושות ביותר, מחליט על ההעמדה ואומר לכל אחת איך לזוז ומה לומר.
עובדה שלישית: מקום "ההפגנה". מטבען, הפגנות אמורות להתרחש ברחוב, כי כמעט תמיד התפקיד שלהן הוא לתת קול לאלה שאין להם, להצביע על עוולה ולדרוש צדק. בשביל להגיע ל"הפגנה" של לגרפלד, עלייך להיות מספיק מפורסמת וחשובה כדי להיות מוזמנת לאירוע המסכם של שבוע האופנה בפריז. טובי מעצבי האופנה בארץ יכולים רק לחלום לזכות בהזמנה לתצוגה של שאנל. הנשים שאת כוחן מבקשת ההפגנה הזו לבטא, אפילו לא מוזמנות למקום שבו היא מתרחשת.
עובדה אחרונה: המותג שבשמו נערכה אותה "הפגנה". מותג העילית שאנל מוכר את מוצריו במחירים שאין באפשרות רוב אוכלוסיית העולם לקנות – נעליים במאות יורו, ז?קטים באלפים ותיקים בעשרות אלפים. נשים שאינן יכולות להרשות לעצמן בגדים של שאנל, מתבשמות בשאנל, רק כדי לקחת חלק באיזשהו אופן במעצמה הזאת. החופש והשחרור שמציעים פרנסי שאנל מוגבלים לנשים רזות מספיק בשביל להיכנס לבגדים שלהם, ולנשים עשירות מספיק שיכולות להרשות לעצמן לקנות אותם. בגד של שאנל הוא לא שחרור, הוא עוד דרך להשתעבד.
אז לא, אין פה שינוי עמוק, וגם לא מדובר בטריק משעשע – זה אקט מסוכן שמנסה להפוך את הפמיניזם עצמו למוצר צריכה, את הכוח הנשי למשהו שניתן לרכוש ואת החופש שלנו למצופה בעור ומתכת עם לוגו. אני לא חלק מהמהפכה הפמיניסטית של שאנל, אין לי את הגוף או את חשבון הבנק עבורו.