אני לא אדם דתי, ככה גידלו אותי.
גדלתי בבית לא מסורתי שכיבדו וחגגו את החגים בצורה יפה, אבל זה היה פחות או יותר הזיקה היחידה שלנו לדת.
ובכל זאת, יום כיפור הוא יום מיוחד בשבילי.
כשהייתי ילדה זה היה היום להפגש עם כל החברים בשכונה, לרכוב קצת על האופניים ולנסות להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לצום (תמיד הייתי נשברת בארוחת הבוקר).
אבל בשנים האחרונות, הבנתי את המשמעות האמיתית של כיפור, גם אם לא מבחינה דתית.
השקט הזה, בלי רעש המכוניות, בלי הטלוויזיה והרדיו- השקט הזה שמאפשר לי להתמסר באמת לעצמי.
לחשוב, להרהר, לעשות חשבון נפש, לקבל החלטות, לפתוח את הלב…
וככה בשנים האחרונות, כל פעם שמגיעים חגי תשרי, אני הכי מחכה לכיפור. אני מרגישה כאילו היום הזה הוא יום של ניקוי רעלים נפשיים.
אז אני אומנם לא צמה, ואני גם לפעמים מוצאת את עצמי רואה איזשהו סרט במחשב, אבל בסופו של דבר, רוב היום הזה אני מקדישה את עיקר הזמן שלי- לעצמי.
אני שומעת הרבה קולות כיום שמתנגדים לכיפור, שאומרים שיש כאן כפייה דתית חמורה. בתור חילונית עם אורח חיים חילוני, אני חושבת שכיפור זה אחד הימים היפים ביותר שיש לנו בישראל, ושבשום פנים ואופן אסור לנו לוותר עליו!