בוקר ליום שלישי מעולה.
ספר עם כריכה לבנה, מה הפעם? התחלתי, נראה לי מצ'עמם; גבר בן 59 ושמו אובה בשוודיה ונוהג במכונית סאאב. להמשיך לקרוא? התבלטתי עם עצמי, התחבטתי קשות, יום כיפור, מה יכול להיות אמשיך. האמת אחר כך לא יכולתי לעזוב את הספר לרגע.
אז אובה אכן איש שיגרתי, עם ההרגלים שלו הישנים והטובים, זה כבר נתון לשיקולי הקוראים…
אבל עם הדפים שנשארים מאחור מתחיל העסק עם אובה להראות יותר מצחיק, טוב יותר. אובה מתגלה כאדם שאוהב לעזור לשכנים, מגדל חתול – אמנם בעל כורחו בתחילה, אבל לאחר מכן מתוך רחמים וחמלה וזה יפה, וזה אנושי. והוא מכיר את השכנים.
אבל מה שקורה לפני מצחיק בטירוף עם השקט שלו והחוזק אובה ידע להצחיק אותי, לגרום לי לדמוע וגם ביחד לבכות/לצחוק, לחשוב על הדברים הפשוטים בחיינו ולדעת להעריך.
זה נהדר לעצור לרגע, לשקוע בספר וזה לקח לי פחות מיומיים להתחיל וגם לסיים, בדרך להכיר את כל השכנים של אובה והשכנות, להתיידד עם הדמויות; כולל אובה עצמו. בהתחלה לא השתגעתי עליו, אדם מוזר עד תמהוני. אבל בעודי עוברת עוד עמוד ועוד… אובה הצחיק אותי לגמרי, סחף אותי והיה ממש כיף עם הספר.
ברחתי קצת למחוזות אחרים רחוקים וקרירים והיה נהדר.
אין לי צילום של הכריכה מצטערת, זה מה שנקרא – ספר לבן.
ממליצה על הספר מאוד – זכרו את השם- "איש ושמו אובה" מאת פרדריק בקמן.
חג שמח