החיים של אביבה שליט התהפכו שוב לפני שלושה וחצי חודשים. עד הצעדה הגדולה למען החזרתו של בנה גלעד מהשבי היא עוד שמרה על מסגרת שתחייב אותה לקום מהמיטה, ניסתה לקיים איזושהי שיגרה, הכריחה את עצמה ללכת בבוקר לעבודה.
עוד ב-onlife:
- מה הייתם מוכנים לעשות בשביל גלעד שליט?
- אושרת קוטלר, אורלי וילנאי, דליה מזור ועוד – על המפגש האישי עם סרטן השד
- אפשר להפסיק לחפש את נקודת הג'י. ד"ר רות וסטהיימר ממשיכה לבעוט
בחודשים האחרונים בעלה נועם והיא עצרו את החיים הקודמים שלהם לגמרי. הם חיים באוהל, ועד שלא רואים את זה קשה לדמיין את הסיטואציה: בני הזוג שליט יושבים יום שלם בתוך האוהל הקטן, פניהם אל הרחוב ופשוט מחכים.
הם פותחים את היום באוהל בשעות הבוקר ועוזבים בשעות הלילה, ישנים בדירה בירושלים וחוזרים למחרת, מעבירים את מרבית יומם על כיסא פלסטיק לבן כשפניהם אל העוברים והשבים ברחוב. אנשים עוברים, עוצרים, חלקם מצלמים, מיעוטם נכנסים לשוחח, להביע תמיכה.
שום דבר בסיטואציה הזו לא נראה לאביבה הגיוני. היא שואלת את עצמה בקול רם איך אישה מופנמת באופן קיצוני (כהגדרתה) הופכת בין לילה לרשות הרבים, ובאותה נשימה מסבירה: "לא נוח? מביך? קר? בטוח קל לנו יותר מאשר לגלעד". ובשביל זה היא מוכנה לעבור הכול.
כשאת מסתכלת על עצמך לפני ואחרי, איך השתנית?
"זו תקופה נורא ארוכה, ארבע וחצי שנים. ברור שגלעד לא יכיר את ההורים שלו ואני משערת שאנחנו גם לא נכיר אותו. הוא עובר תהליך וגם אנחנו עברנו תהליך. אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו. בעבר, בחיים לא הייתי מתראיינת, לא הייתי עומדת לפני קהל ולא הייתי מפתחת קשרים או שיחות עם אנשים שאני לא מכירה. גם נועם לא, למרות שנראה שהוא יותר משופשף כי הוא הופיע יותר ממני בתקשורת.
"אנחנו משפחה מאד סגורה, מופנמת בצורה קיצונית אפילו, והשתנינו לחלוטין. משהו קרה בתוך התהליך: פתאום רואים אותך יותר, שומעים אותך יותר. בשלב מסויים הייתי חייבת להיות יותר דומיננטית. זו לא הייתה החלטה מושכלת עם שיקול דעת, אבל אני לא אתן לנועם לעשות את כל העבודה. לקול של אימא יש בכל זאת איזשהו משקל, וחייבים להחזיר את גלעד אז עושים הכול – גם אם זה לא נוח לי".
"גם גלעד הוא מאוד שקט ומופנם, אפילו יותר מאיתנו. בצורה קיצונית. עם זאת הוא ילד מאד עקשן, חזק באופי, יש לו כוח סבל אבל אנחנו מדברים על ארבע וחצי שנים. אני מאד מקווה שהתכונות האלה יעזרו לו אבל אי אפשר לדעת – זה המון זמן".
למה את הכי מתגעגעת?
"לכל הדברים הקטנים: לארוחות ליל שישי, ארוחות חג, זה דברים שאנחנו לא עושים יותר מאז החטיפה. אני שומעת שכנות שמקטרות שיש להן המון כביסה כשהבן חוזר מהצבא. הייתי משלמת הון שיהיה לי את הכביסה המטונפת הזו לכבס. החדר הריק שלו, הארון שנשאר כל הזמן מסודר ואין לך את ההרגשה המתסכלת שאת מסדרת אחרי הילדים ואחרי שעה הכול בלגאן".
"הוא היה תלמיד מצטיין בכל המקצועות ואהב מאוד ספורט – הכיר את השחקנים מכל הקבוצות בכל העולם, לא רק בארץ. הוא בעיקר אהב כדורסל – בחופש האחרון שלו, שבוע לפני החטיפה, הוא היה ארבעה ימים בבית והיו משחקים בארה"ב, אני לא ממש מבינה בזה. הוא שם שעון לארבע לפנות בוקר, ישב לראות את המשחקים וחזר לישון.
"ובעיקר אני מתגעגעת לקול שלו, והחיוך שלו, ולגעת בו ולהריח אותו – זה מה שחסר וזה מאד כואב. זה לא שהוא נמצא בהימלאיה. הוא נמצא פה, בחצר האחורית של מדינת ישראל. זה הקושי".
רוב התומכים הם אנשים שהכרת לפני כן או אנשים שהתגייסו למאבק?
"את רובם פגשנו בדרך, כמו אוהד – בחור צעיר שהיה בצעדה והחליט שהוא נשאר איתנו פה עד שגלעד חוזר. הוא לא נוסע הביתה, הוא כל הזמן באוהל. הוא יותר קיצוני מרוב התומכים, שמנהלים חיים אחרים במקביל. את רובם פגשנו אחרי החטיפה. הפלוס היחידי בכל המצב הנוראי שאנחנו נמצאים בו הוא האנשים הטובים שפגשנו בדרך".
האם את מרגישה שיש תמיכה רחבה יותר במאבק לשחרור גלעד דווקא בקרב נשים?
"במעגל הסובב, התומך והפעיל סביבנו יש, כמובן גם גברים וגם נשים, אבל הרוב הן נשים. גם בצעדה שמנו לב שהיו הרבה יותר נשים מאשר גברים. אמהות הגיעו לצעוד עם העגלות וזה היה מאד בולט. הנשים הן יותר טוטאליות – למרות שאת הקול הנשי כגוף מאורגן שמונע על ידי הנשים החזקות במשק, אנחנו לא שומעים בכלל.
"זה מאד חשוב שנשים ישמיעו את קולן, שיצטרפו יותר להפגנות שלנו. אנחנו עושים הפגנה קבועה בכל יום ראשון מול משרד ראש הממשלה בין 9 ל- 10:30 ומידי פעם אנחנו עושים הפגנה מול הבית של שר הביטחון אהוד ברק במגדלי אקירוב. יש המון הצעות של נשים לצאת בצעדת נשים, הפגנה של נשים, הפגנת אמהות אבל זה אף פעם לא מצליח להרים את עצמו. זה כוח שצריך לשמוע אותו יותר. בפירוש".