ישנם מספר כללים בלתי כתובים אותם יודע כל אוהד כדורגל המכבד את עצמו. כך, למשל, יש להקפיד להיות מעורה בענייני הקבוצה, הסגל, מועדי המשחקים, מי נגד מי, הסטטיסטיקות, הפנדלים (ומה זה,למען השם, נבדל?), עדיף ללבוש כמה שיותר בגדים בצבעי הקבוצה, לרכוש אביזרים תואמים עם סמל הקבוצה ובכלל – לאט לאט הופכת הקבוצה לחלק ממך. מהלב. והלב מתכווץ כשמפסידים ומתרחב בגאווה עם כל ניצחון, עד שהקבוצה כבר ממש בתוך הדם.
כלל גדול נוסף, בפרט אצל אוהדי מכבי תל אביב והפועל תל אביב, הוא כי לדרבי חוקים משלו.
בבית הצהוב שלנו, נספרות הדקות לקראת הדרבי, בכל פעם מחדש. "אמא, זה דרבי!!", מכריז הבכור כשאני מודיעה כי אם לא יסיים את שיעורי הבית, לא יוכל לצפות במשחק. הוא צהוב כולו, התמכר בכל לבו ונשמתו לקבוצה התל אביבית בעקבות ראש השבט, אשר דאג ללמד את הקטנטנן מן היום בו נולד –
"תלמד בן – שני דברים לא מחליפים בחיים – אישה וקבוצה". הקטנטן הביט בו בארשת פנים רצינית. ולמד.
אז יחד עם אבא הוא התיישב לפני מרקע הטלוויזיה והמתין בכיליון עיניים למופע הגדול – לדרבי. כך ישבו שניהם, דרוכים ומתוחים, דבר לא קיים סביבם. אבא, בן ומרקע טלויזיה. אין כמו תרבות הספורט המקרבת לבבות.
אז איך זה שהכול כל כך השתבש?
בדקה ה – 35 התפרץ למגרש אוהד קבוצת הפועל תל אביב ותקף את ערן זהבי – שחקן מכבי תל אביב שהגן על עצמו וספג כרטיס אדום בתגובה. מכאן, הכול החל להדרדר. ביזיון לשתי הקבוצות. היתה שם אלימות ועוד אלימות, מאבטחים שהגיעו מאוחר מדי, אוהדים פורצים אל המגרש, מאבטחים שרצים אחריהם בניסיון לעצור אותם, אוהדים שמשליכים חפצים לעבר שחקנים ושופט שבלית ברירה שרק להפסקת המשחק. כדורגל זה לא היה.
מתוך sport247.co.il
עכשיו, דמיינו את כל זה מבעד לעיניו של ילד. אלימות, תוקפנות, חוסר ספורטיביות, סכנה, פחד. כל מה שיפה בספורט הזה, הפך למפלצתי תוך שנייה. תדהמה, הלם גמור מן המבוגרים האלו שמסוגלים לאבד שליטה ולהיות מסוכנים כל כך. בשנייה אחת, נעלמה ההתלהבות מן העיניים.
אני לא רוצה לראות את זה. התרומם הבכור שלי ועזב את הסלון. איזו תעודת עניות לכדורגל הישראלי. כמה חבל.
אז זו תרבות הספורט שלנו? זה מה שאנחנו מנחילים לדור הבא? זו הדרך להיות אוהד? אם השחקן מכעיס אותך, פשוט רד למגרש ותכה אותו? תתפרץ? תשתגע? תראה להם מה זה? תשליך באמוק חפצים למגרש? מה קרה לכם, לכל הרוחות? אתם אנשים מבוגרים שבאו לראות משחק כדורגל, אז איך זה שאיבדתם את השפיות?
אז המנהלת תעניש וההתאחדות מגנה, כל הגורמים המעורבים מפנים אצבע מאשימה איש כנגד רעהו. מה זה כבר משנה. הנה עומד הילד שלי אל מול בליל הגועל הזה והמום לגלות בצורה ברורה כל כך עד כמה שהמלך הוא עירום. עד כמה מכוערים יכולים להיות המבוגרים ועד כמה הערכים שמלמדים בבית הספר הופכים לאוויר ברגע האמת.
הדרבי התל אביבי, 2014. בושה.