גם צדק הוא תוצר תרבותי. בימים האחרונים, הפייסבוק (ולאחר מכן, גם תקשורת מיינסטירמית יותר, כמו הרדיו) געש סביב מקרה של אלימות מינית ותביעת צדק והכרה של אישה שעברה פגיעה בידי גבר. בנוסף להצפה של נושא האלימות המינית והסטריאוטיפים הרבים איתם אישה נאלצת להתמודד כשהיא מפרסמת מה שעבר עליה, התעוררה שאלה נוספת: האם ניתן להשיג צדק אלטרנטיבי, שחוצה את גבולות מערכת המשפט?
עוד באון לייף:
רבים נסו להבין את תכלית האקט שבפרסום המקרה ברשתות החברתיות: ?אבל מה היא רוצה??. ואכן, אפשר להבין את המחסום המחשבתי שמבסס את השאלה הזאת. בגסות, ניתן לומר ששאלת הצדק בחברה שלנו עברה תהליך של מונפוליזציה בידי רשתות האכיפה והחוק. הדבר מתבטא לא רק בנטייה של רובנו לפנות אל המשטרה או מערכת המשפט כאשר מאונה לנו דבר רע, אלא גם במחשבה הכמו מובנת-מאליה שפתרון של צדק ותיקון של עוול כבד יכולים וצריכים להגיע רק ממערכת המשפט.
בהתאם, השכר והעונש לפגיעה נמצאים במערכת של פסיקות וחוקים. אם לאדם מסוים נגנבה תכולת הדירה, מוסכם עלינו כי העונש שבית המשפט ייתן לגנב יהווה את התיקון לנזק והפגיעה שחווה הקורבן. הפתרון להכרעה בשאלות – מה מגיע לי, מהו פיצוי ומהו צדק ניתן באופן בלעדי למערכת המשפט.
נראה לי, שלרבים מאיתנו נדמה שהפתרון לשאלות האלו הוא אוניברסלי. שההבנה שלנו לגבי איך צריך לטפל במקרים של אי צדק נובעת מאיזה תחושת צדק שקודמת לתרבות ולחברה ולמשפט. אבל במובנים מסוימים, זה לא לגמרי מדויק.
האופן בו אנשים מדברים על מימוש צדק בתרבויות שונות בעולם שומט את טענת האוניברסאליות הזו בן-רגע. בארה?ב, בה נהוג עונש מוות, פעמים רבות מומשג הצדק עבור משפחות של קורבנות במתן עונש מוות לרוצח: ?דון אף פעם לא תחזור? אמר פרד רומנו, אחיה של דון רומנו שנרצחה. ?אני רוצה שאוקן [הרוצח] ימות בגלל המוות של דון.. זה יהיה צדק?. אבל בארץ, לעומת זאת, תלונה על עונש קל מדי לרוב תגיע בלוויית בקשה להשגת צדק באמצעות כליאה לכל החיים (?היא צריכה לשבת בכלא כל חייה?) ולא תחרוג מהמסגרת הזאת.
צדק ולא רק בבית המשפט
אל הקושי שבחוסר היכולת שלנו לחשוב על צדק מחוץ למסגרות המוסדיות, מצטרף קושי נוסף: כיצד בכלל אפשר לדבר על תיקון וכפרה בעקבות פגיעות שהמטרייה של הצדק בכלל לא מכילה תחתיה? הרי ישנן פגיעות שכלל לא נחשבות לפליליות ובהגדרתן החוקית לעולם לא ייהנו מההגנה שהחוק נותן. רבות מאלה הן בדיוק הפגיעות המסובכות מדי, האפורות מדי, אלה שהמשקפיים החד ממדיות של החוק לעולם לא יוכלו לעמוד על טיבן.
אני גבר שמפחד משיימינג בפייסבוק
אני מת מפחד מהנשים הנוכחיות בחיי ומאלו שהיו בחיי בעבר. אני מת מפחד שמא יחפרו מספיק ואולי ימצאו איזה משפט או מחווה לא נכונים שאולי הייתה מנת חלקי לפני שנה או שנתיים או שתיים-עשרה. ויש לי סיבה טובה. כי הרי באמצעות מקלדת אחת וקצת טינה אפשר לצרוב גם על ראשי אות קין
לפגיעות (אי הסכמה, כפייה, התעללות נפשית ועוד) במסגרת יחסי מין יש נטייה להיות כאלה בדיוק. בסיטואציה כזאת אנחנו נותרים ללא מילים. גם אם אין לנו ספק בכך שהייתה פגיעה איומה שהובילה לסבל רב אצל הנפגעת, אנחנו כמו נתקלים בקיר מחשבתי.
פעמים רבות, הצדק שמבקשת הנפגעת בסיטואציה כזאת הוא בכלל לא משהו שמוכר לנו – לבקש הכרה, התנצלות פומבית, תהליך של גישור אל מול הנפגעת עד שתשוכנע כי הבנת את מה שעשית – אלה לא דברים שאנחנו נוטים לחשוב שניתן לדרוש מאדם ויתכן שאף לא רואים בהם כלל כלי שדרכו יושג ?צדק? כלשהו. כשמוצעים פתרונות מקובלים יותר, כמו פיצוי, רבים בכלל נחרדים מהמחשבה שאפשר שמישהו שאיננו בית משפט (או בורר) יפסוק על צעד חומרי שנחשב לחמור יחסית.
נפגעות מינית נופלות בין הכסאות
כך, מקרים של פגיעה מינית, נותרים קרחים מכאן ומכאן. פתאום, בהעדר תמיכה של מוסד או חוק, המונפוליזציה על הצדק מתבהרת ומסתבר כי שאנחנו נותרות ללא כל יכולת לקבל או לדרוש צדק עבור סוגיות שלא כוסות תחת הצל המוסדי. אין פרוטוקול, אין ספר חוקים. האם כשמערכת הצדק מותירה אותנו ללא מענה, משמעות הדבר היא כי לא יקום ולא יהיה צדק? צרות האופקים שלנו בנוגע למושג הצדק, לדעתי, מהווה מכשול גדול מדי.
הדבר מעלה מיד שאלות כמו – ?עד מתי היא תמשיך לפרסם את המקרה??. השיחה נסובה סביב מידת העוול שנעשית לגבר. תביעות דיבה, לשון הרע, אלה דברים שהחוק יודע להתמודד איתם. מצד אחד, כולם יודעים שלמערכת המשפט (שלא לדבר על אכיפה) אין שום יכולת של ממש להתמודד עם סוג כזה של פגיעות ומצד שני, עצם העובדה שמישהי בוחרת לנהל את המסע לצדק אל מחוץ למערכות אלה מביאה מיד לאי נוחות. הדיון מוסת לשאלה של הפגיעה בגבר באמצעות ?משפט שדה?, כי הרי אין פגיעה חמורה יותר מהעדר המשפט, גם אם המשפט לא יכול לסייע לי כלל.
היו ימים בהם סברתי שמוטב יהיה לנשים רבות עם כמות נאה מהגברים המסתובבים בעיר ישבו בבית הסוהר. עם הזמן, הבנתי שהבעיה שלי גדולה בהרבה. הרבה מהגברים שאני מכירה פגעו בנשים ואני מאמינה כי למרבית הגברים יש פוטנציאל לפגוע בנשים. עם הבעיה הזו, שעוטפת אותנו מכל כיוון שרק נסתכל אליו, מערכת המשפט לא יכולה להתמודד. הסיבה פשוטה. מערכת המשפט נועדה להתמודד עם חריגה מהנורמות המקובלות בחברה. אבל כאן – הבעיה שלנו היא הנורמות. המאבק, אם כך, צריך להתבצע אל מחוץ לכתליי בית המשפט שמשמר את הסדר – אנחנו צריכות לכונן מחדש את הנורמות. מה מותר, מה אסור ובמה צריך להתבייש – המאבק שלנו הוא על עיצוב מחדש של התשובות לשאלות האלה בפערים שהשאירה מערכת המשפט.
שיימינג הוא שינוי הנורמות
בתור אישה, יש לי אינטרס גדול מאין כמוהו שהנושא של פגיעות, הטרדות ותקיפות מיניות יעלה לסדר היום. יש לי אפילו העדפה גדולה עוד יותר להעלאה למודעות של סיפורים קרובים, כאלה מהסוג היום-יומי. אני רוצה שהם יעלו, יצופו ויסומנו כשגויים כדי שבסופו של דבר גברים ילמדו להתנהג אלינו אחרת. יש לנו, לנשים, אינטרס אמיתי בכך שגברים ידעו שכך אסור להתנהג. לשיימינג, במובן הזה, יש אפקט חינוכי שכמעט אין מערכת שיכולה לייצר אותו טוב יותר. מקרים כמו זה שפורסם בימים האחרונים עושה עבודה מדהימה בקידום של הבנה חדשה בנוגע למהי פגיעה מינית.
בסרט ?העלמה והמוות?, הגיבורה היא אישה שעברה אונס בימי החונטה בצ?ילה והימים הם ימי ועדות ה?אמת והפיוס?(דו?ח רטיג) שלאחר נפילת הפאשיזם. הגיבורה מעמידה את הפוגע בה למשפט בו היא עצמה השופטת. דרישתה היחידה ממנו היא: תודה במה שעשית, תכיר בזה בפני, ספר לי את האמת. סוג הווידוי שהיא מחפשת ממנו הוא לא כזה שבית משפט יכול להעניק לה, כולם יודעים את זה. היא רוצה לשמוע את זה ממנו, מפיו שלו. כך, היא מאמינה, היא תוכל להשתחרר משנעשה לה.
האם יש תיקון? האם נעשה צדק? כדי לענות על השאלות האלה, אנחנו צריכים לעזוב בצד את בתי המשפט ולהבין שאנחנו מתמודדים עם סוגיה שזקוקה ליחס אחר. צריך לשים בצד את הפקפוק שמתלווה לכל קריאה לצדק שאינה עוברת דרך המוסדות וששומטת את הקרקע מתחת לרגלים שלנו. יתכן שמערכת המשפט כלל לא יכולה או צריכה להתאים את עצמה כך שתטפל בפגיעות בנשים, אך במצב כזה מוטלת החובה על כולנו ליטול ממנה חזרה את המונופול על הצדק ולא לתת לתפישות האלה להשתלט על האופן בו אנו מבינים מהי פגיעה ומהו תיקון. על האופן שבו אנחנו מבינות מהו צדק.
***הטור פורסם לראשונה בקפה גיברלטר