זאת שעולה וזאת שיורדת
הלחץ בהוליווד ומחוץ לה על נשים בהריון (וגם לפניו ואחריו) לרזות ולמשוך את הגוף עד הקצה, לא חדש לנו. היידן פאנטייר היא הסלב האחרונה שעלתה לכותרות בהקשר הזה – פאנטייר העלתה תמונה שלה מהאלווין בביקיני קטן ובטן הריונית, פלוס 20 ק"ג.
היידן פאנטייר בהריון. צילום מהטוויטר שלה
4 סוגי המזון שעלולים לקצר את חיינו
אבל אל תחשבו שזה אמור להעצים אותנו ולעודד אותנו לקבל כל שינוי שהגוף שלנו עובר. מייד אחרי התמונה היא שחררה הצהרה בה היא מתקשה לקבל את הקילוגרמים העודפים ולעולם לא תעז להיכנס לשמלת כלה כשהיא סוחבת "משקל עודף".
זמן קצר אחרי ההצהרה של פאנטייר, כריסטינה אגילרה עשתה את היציאה הרשמית מהבית בפעם הראשונה מאז הלידה של בנה השני. אגילרה ידועה כאחת שעושה דיאטות "יו-יו" כבר שנים, לכן לא ברור למה העיתונים "המומים" מהגזרה הפוסט הריונית שלה. אני יכולה רק לקוות שהיא השיגה אותה בדרכים בריאות ונכונות עבורה.
כריסטינה אגילרה אחרי הלידה
חבל שכל הפסטיבל הזה סובב סביב החזרה לגזרה שתסתיר את העדויות להיריון. המסע להבאת חיים לעולם הוא מטורף – אגילרה, פאנטייר, וגם אנחנו – צריכות לחגוג את הגוף שלנו ואת מה שהוא מסוגל לעשות, ולא לספור קילוגרמים.
השאירה את בנה בן ה-6 לבד ונאבקת לטהר את שמה
לפני 8 שנים אישה ששמה ג'ואן הייתה צריכה ללכת לשיעור הנהיגה האחרון שלה לפני שהיא ניגשת לקבל רישיון נהיגה. היא חיפשה וחיפשה ולא מצאה סידור עבור בנה בן ה-6, ולכן החליטה להשאיר את בנה בבית ל-45 דקות בלבד. היא חזרה הביתה רק כדי למצוא את המשטרה שם אחרי שהם הוזעקו למקום כשהילד פתח את הדלת לשכנה. ג'ואן קיבלה אזהרה רשמית ומאז מתקשה להתקבל למקומות עבודה.
היום היא מנסה לטהר את שמה ולהביא את הממשלה בבריטניה להבהיר מהי הזנחה, מתי אפשר להשאיר ילד\ה לבד בבית ועוד סוגיות בנושא. המקרה של ג'ואן העלה תהיות אצל אמהות – האם גם אנחנו יכולות להיחשב לאמהות מזניחות? ובעיקר, מה אנחנו אמורות לעשות עם הילדים שלנו? אולי לממשלת בריטניה יש פתרונות במקום אזהרות.
למה אנחנו ממשיכות לעשות את זה לעצמנו ולקנות מגזיני נשים?
מחקר חדש של אוניברסיטת אוהיו ביקש לחקור את השאלה המסקרנת – למה נשים קונות מגזיני נשים? אנחנו מתלוננות על הפוטושופ המוגזם, על הדוגמניות הכחושות ועל התכנים הרדודים, ובכל זאת ממשיכות להגדיל את מחזור המכירות שלהם. המחקר גילה שאמנם נשים שונאות מגזינים שמציגים נשים שדופות ומקדמים דימוי גוף בלתי אפשרי, אבל קונות אותם בכל זאת כדי לקבל השראה ומתוך אמונה אמיתית שגם הן יכולות להיראות כמו הדוגמניות.
קיית בלנשט בשער מגזין נשים
קבוצת הנשים במחקר קיבלו מגזינים נבחרים לקריאה במשך תקופה מדי יום. אחרי הקריאה הן התבקשו לענות על שאלות לגבי הרגשתן הכללית ודימוי הגוף שלהן. להפתעת החוקרות והחוקרים, נשים במחקר התחילו להזדהות עם הדוגמניות אחרי כמה ימים רצופים של עיון במגזינים וחלקן אפילו התחילו להרגיש טוב יותר עם עצמן. מצד אחד, טוב שיש נשים שלוקחות דברים חיוביים מהדימויים שדוחפים אותנו לקצה, מבחינת משקל ומראה. מצד שני, קבוצת הנשים במחקר הן נשים משכילות וצעירות שיכולות לנתב את הדימויים שראו למקומות מועילים, אני לא בטוחה כמה הדבר נכון לגבי נערות או נשים שאינן יכולות להיראות, פוטנציאלית או לא, כמו דוגמניות.
גם כשאנחנו קובעות את המשכורת – נרוויח פחות מגברים
כולנו יודעות שנשים מרוויחות פחות. מה זה יודעות, מרגישות על בשרנו. מה שמעניין הוא שלא רק כשיש בוסים מעליהן הן מרוויחות פחות – גם כשהן עצמן יחליטו מה תהיה המשכורת שלהן הן יעניקו לעצמן שכר נמוך מאשר המקבילה הגברית שלהן. מחקר חדש מגלה שנשים שהקימו ארגונים חברתיים ועומדות בראשן משלמות לעצמן משכורת נמוכה ביחס לגברים בעמדה דומה. הן נהנות ומסופקות יותר מהעבודה מאשר הגברים בעמדות הדומות אבל מעריכות את שוויון הכלכלי פחות. המחקר הזה מתווסף לנתונים שמראים שנשים מבקשות שכר נמוך יותר בדרישותיהן מהתפקיד, נמנעות מלבקש העלאה ובכלל מניהול מו"מ על נושאים כספיים שנוגעים אליהן ישירות.
גם כשאנחנו מקימות ארגון במו ידינו, אנחנו לא מעריכות את עצמנו מספיק, וכן, הערכה היא גם כספית. כסף מניע את העולם, והוא ממש לא מילה גסה.
נשים משלמות משכורת נמוכה לעצמן. צילום: shutterstock
הטרדות רחוב בניו זילנד עושות חשק להגר
בטוח ראיתן כבר את הסרטון הידוע לשמצה של אישה מסתובבת ברחובות ניו יורק, ומוטרדת בלי הפסקה.
עיתון ניו זילנדי ביקש לראות איך החוויה הזאת תעבור בניו זילנד. בעיתון שכרו את הדוגמנית ניקולה סימפסון ותיעדו אותה הולכת ברחובות אוקלנד במשך 10 שעות שלמות. מה אני אגיד לכן? תארזו מזוודות. סימפסון קיבלה מבטים מנשים וגברים וגם מילדות וילדים, אבל הרוב היו מבטים כמו שבני ובנות אדם מביטים זה בזה כשהם הולכים ברחוב. אי אפשר להגיד שלא היו מבטים משתהים ולא תמימים, אבל כמעט בכל הפעמים אותם מבטים נשמרו לאחרי שהיא המשיכה ללכת ושמרו על סוג של נימוס, אם אפשר לקרוא לזה ככה. פעמיים בלבד פנו אליה, פעם אחת תייר ביקש "להחמיא" לה ובפעם שנייה גבר פנה אליה להוראות הליכה. נראה לי שזאת ההוכחה הניצחת שהתירוצים על הטרדות כמו "זה טבעי", "בכל מקום זה ככה" ו "ככה גברים מחמיאים" לא תופסים יותר. ניו זילנד נותנת תקווה שאולי אחרי הכל, מדובר בתרבות ובמנהגים, ואת אלו ניתן ורצוי לשנות.