התפתח לי מין דחף למרק עדשים. לא העדשים הירוקות חסרות הנוכחות. אלו הכתומות, הבוהקות, המבטיחות. רציתי לייצר את האנטיביוטיקה של הטבע ? בצל, שום, גזר, עדשים. במתכון היה כתוב עגבניות מרוסקות. איך הם מעיזים? קניתי עגבניות תמר טריות במיוחד. חלטתי אותן ברותחין. קילפתי. חתכתי. הוספתי כמון, כורכום, פטרוזיליה. המטבח החל להתמלא בריחות נפלאים. החתולים מעבר לחלון החלו להזיל ריר. הצבע הכתום של המרק האיר את המטבח ויצר תשלובת צבעים יפיפיה, כזו הדורשת דיור של קבע, כתמונת מטבח איטלקי המונצח בז'ורנל שמצליח למכור את המטבח בזכות המרק הזה. מרק העדשים שלי. הוספתי טיפה של מלח ופלפל אנגלי גרוס.
ביראה של אומן הקורא את הביקורת הראשונה של יצירתו הובלתי כמה טיפות של מרק מהמצקת אל גרוני. מממ? אמרתי. טוב מאד. כל המרכיבים קיימים. לקחתי טבילת אש שנייה. מממ? טוב מאד אך לא מצויין. משהו חסר. עצמתי עיני. לקחתי כף גדושה נוספת של מרק. הובלתי אותה במהירות אל פי. אאוץ'. הרבה מדי. מהר מדי. התערובת הרותחת שרפה את לשוני. פקחתי את עיני תוך שילוח קללה לעבר המרק, וירקתי את השאריות הרותחות לכיור. הבטתי בו, במרק המבעבע. "לא התכוונתי" אמרתי לו, אך הוא השיב בבועיות אוויר שטניות, ואדים המקרינים שילוב של עלבון ונקמה.

בפעם הבאה נזהרתי. לקחתי כף קטנה. המתנתי כמה שניות. עשיתי "פו" זהיר על מנת לא לשפוך ולו טיפה אחת מהמרק הנעלב. המרק התערבב לו בפי, רוקן את טעמיו הנפלאים וירד לו במורד הגרון, מותיר את הרגשת הסמיכות שיחד עם הטעם הופכת את המרק למה שהוא.
מממ?. אמרתי. מרק מעולה שבמעולים. כמעט הכי טוב שעשיתי. חסר לי משהו. משהו שיהפוך את המרק למושלם.
האדים מילאו את המטבח, מילאו את כולי, עטפו אותי מכל עבר. הרגשתי את הנוכחות של המרק בכל סנטימטר מגופי. תחושת התעלות כזו לא הרגשתי מזמן. אימצתי את מוחי וניסיתי לחשוב ? מה חסר? מה חסר?
במקרים שכאלה, עת אני חש חוסר אונים משווע, אני פונה למושיעה שלי, בת טיפוחיי, בעלת יכולת אבחנה רב טעמית מרובת מימדים. האחת שירשה את תכונות הטעם והריח המעולות מאביה. שנינו סולדים מטחינה. שנינו לא סובלים כוסברה. שנינו מאוהבים במרק עדשים.
"חסר סוכר?" שאלתי. "לא חסר" אמרה.
"חסר מלח?" שאלתי. "לא חסר" אמרה.
"חסר פלפל?" שאלתי. "לא חסר" אמרה.
"חסר כורכום?" שאלתי. "לא חסר" אמרה. "מה זה כורכום?".
"אז הכל בסדר?" שאלתי. "מרק מעולה" אמרה. "אבל משהו חסר".

לא ידעתי מה לעשות. רק שלא אתפתה להוסיף אבקת מרק עוף ? אמרתי לעצמי. עם או בלי מונסודיום גלוטומט, האבקה הזו מצילה תבשילים אך הורסת את הטועמים. האבקה הזו היא אם כל הצרות. כמו המכשפה של עמי ותמי ? לוכדת אותך בבית של ממתקים אך אז תוקפת אותך ומבשלת אותך בעודך מדושן בדברי מתיקה, ומיצי הקיבה שלך שהסיטו אותך מדרך הישר, מתערבבים עם הנוזל האנושי שבו אתה נמצא.

אני לא אדרדר לדבר עבירה. לא אני. פתחתי את המקרר והתחלתי לחפש ולחפש. בעודי מזיז את עיני בין המדפים העמוסים במצרכים לא רלוונטים למרק עדשים, אני נתקל בשקית קטנה ומשהו ירקרק מבצבץ מתוכה. פתחתי את השקית וקרנו עיני. זהו הפלפל החריף האבוד שקניתי לפני חודש לתבשיל ההוא. פלפל ? אמרתי לו. הגיע זמנך. הגעת לפרקך. היה נכון ? אתה מצטרף ככוח עתודה קריטי למבצע הצלת המרק שלי.
חתכתי אותו לקוביות קטנטנות, טיגנתי אותו בשמן זית עד ששינה צבעו מעט. הוספתי אותו בעונג למרק. בישלתי. נתתי לטעמים להתערבב, להתמזג. התפללתי. ברוך אתה פלפל קטן, ההופך מרק בינוני למצויין.

קראתי לכולם למטבח. "קצת חריף אבל מעולה"  אמרתי. כולם הגיעו בריצה. מרק עדשים לא אוכלים כל יום. הבת שלי טעמה וכמעט נחנקה. "מים!" היא צעקה. אשתי החלה להשתעל. הבאתי גם לה שתי כוסות מים. "אתם לא נוגעים בזה" היא צועקת לשני הקטנים שכמעט והספיקו להכניס כף של מרק לתוך גרונם הגווע מרעב.
"שוב עשית את זה". היא אמרה. "רק אתה אוהב חריף. ועכשיו מה יאכלו הילדים?"
מלאתי את השולחן בכוסות מים. הבת הגדולה אזרה אומץ. כף מרק, כוס מים, כף מרק, כוס מים. אני שיחקתי אותה גבר שבגברים. אפילו טיפת מים אחת לא שתיתי. סיימתי את המרק. לקחתי תוספת. הלכתי לשירותים. שתתי מים מהכיור.

כבר שבועיים עומד לו סיר ענק במקרר. כל יום בערב אני מקבל פקודה לשתות קערת מרק. המפלס יורד בקושי. אני מתמודד. כל כמה לגימות אני הולך לשירותים. לשתות. שלא יראו. אני קצת יותר אדום מהרגיל, קצת יותר עצבני. חם לי. חריף לי.
אז אם אתם נתקלים בי ואני מתנהג באופן בלתי צפוי, לא סבלני, קצר רוח, תבינו שזה לא באמת אני ? זו תופעת לוואי של האנטיביוטיקה של הטבע, ללא קמצוץ קטן אפילו של מונסודיום גלוטומט.

בקרו אותי בבלוג – http://diditells.WordPress.com/