כמה ימים לפני 

נסעתי עם אשתי לחיפה. מאז שהתגוררנו שם יש לנו חולשה לעיר הזו. הציבעוניות שבה, הניגודיות שבה, היופי שבה. הרי הכרמל המביטים אל המפרץ, וקורצים לעכו או אפילו לראש הנקרה, גני הבהאיים הנושקים למושבה הגרמנית, הכרמל הצרפתי שגורם גם לאחרון הגאונים בטכניון לדמיין את הצרפתיות שמזמן כבר עזבו את השכונה ומצאו להם בעלים עשירים בשכונת דניה. הפלאפל של ואדי ניסנס שאין כמוהו בכל חיפה (אך נימכר גם במרכז הכרמל) ובתי הקפה שם ליד שמנסים להתחרות בתל אביב, אך עדיין לא מצליחים להגיע לאותה רמת מחירים. אנחנו אוהבים לשוטט בנווה שאנן, להיזכר בתקופה הסטודנטיאלית ההזויה והמרגשת שנראית כה רחוקה פתאום, ממרחק של כעשרים שנה. אנחנו רואים את הסטודנטים ארוכי השיער ואדומי העיניים ורוצים להגיד להם – עזבו שטויות, תחיו את הרגע, תהנו מהעיר ההקסומה הזו, מהשכונה הנידחת הזו. במקום זאת אנו מביטים זה בזו, קצת מקנאים אבל אז נזכרים. איזה מזל שהסיוט הזה נגמר.

בפעם ההיא בעודנו נוסעים לעיר הקסומה למסע שוטטות התבוננה אשתי במד הדלק, ושוב, כמו בכל פעם, חשכו עיניה. מצאנו את עצמנו בתחנת הדלק באם הדרך.  "אני רגע מביא לי קפה" אמרתי.
"מי קונה קפה בבית הפנקייק?" שאלה אשתי בתמיהה. "תעלה למעלה. יש שם ארקפה".
התבוננתי בה, כלא מאמין, ולפתע עברה צמרמורת בגופי. תמונות החלו להופיע למולי, ומוחי החל נובר ומוציא, ספק ממציא, זכרונות מהמקום הזה, שהיה פעם שם דבר והיום הפך לתחליף גרוע של ארקפה. בית הפנקייק המקורי.
נזכרתי בפעם הראשונה שלי. נסעתי אז עם אבא שלי לחיפה. הייתי בן שמונה עשרה. עצרנו שם במיוחד, בבית הפנקייק המקורי הראשון. מאז פתחו עוד כמה מקוריים, אבל זה היה מקורי אוריגינל. נכנסנו. ישבנו על הדלפק. הגיעה אחת דשנה מעונג ועודף משקל, ושאלה במבטא רוסי כשפנקס עבה בידה "מה תרצו להזמין בקשה".
"איזה פנקייק אתם ממליצים?" שאלתי.
"איזו שאלה?" ענתה לי. "פנקייק הבית עם אגוזים וצימוקים. אני אוכלת אותו כל הזמן".
"רואים" אמרתי בלב, ושנינו הזמנו את פנקייק הבית כי עם רוסיה עבת בשר לא מסתבכים. אבא שלי הוסיף להמלצה קפה הפוך. אמרתי לה שניים. פעם ראשונה ששתיתי קפה הפוך. כולם זוכרים את הפעם הראשונה שלהם. זו היתה הפעם הראשונה שלי.
יצירת האומנות עתירת הקלוריות הגיעה. אכן צדקה המלצרית. לא סתם עלתה שלושים קילו ואיננה דומה עוד לאותה נערה שזכתה בתואר נערת החן בתחרות היופי במוסקבה. בצק עדין ומאוורר, מנוקד לו באגוזים וצימוקים במראה גיאומטרי מושלם.
הקפה ההפוך התמזג לו עם הטעם המושלם של הפנקייק. בדיוק במידה הנכונה. האדים שעלו מהבצק החם השתלבו להם בציורי רוטב המייפל שיצרתי על גבי המארג המושלם של הפנקייק. והטעם! הוי הטעם הזה! כל ביס היה עונג מושלם. כל פיסה של פנקייק שנכנסה לפי השתוותה באותו הזמן לטעימה מגן העדן בכבודו ובעצמו. ובין שלש נגיסות הרוותי את צמאוני בלגימה של קפה הפוך שהמרירות בו מתמזגת עם טעמיו של הפנקייק בערפול חושים. לא ידעתי עד כמה היום הזה יימכר את חיי.

התעוררתי מהחלום. הבנתי לפתע שזה מספר שנים אני מתנזר מאותו מאכל שהיה מרכיב קריטי בהפתחות שלי. התגעגעתי אליו אך לא הבנתי זאת. גופי צעק – רוצה אני! אך אני בחרתי להתעלם. אמרתי לאשתי: "מחר נאכל פנקייקים. ולא סתם פנקייקים – פנקייקים עם צימוקים ואגוזים".

"יש לנו הכל" אמרתי לאשתי. "קמח, אבקת אפיה, ביצים, אגוזים, תמצית וניל. רק צימוקים חסרים".
"לאמא שלי בטוח יש" אמרה אשתי.
בערב ששי, בדרך חזרה מבית חמותי, נזכרתי. "שיט" אמרתי. "שכחנו את הצימוקים".
"לא שכחנו – אתה שכחת" תיקנה אותי אשתי.
"מה עושים?" שאלתי.
"פנקייק בלי צימוקים?" שאלה אשתי.
האדמתי. הפנים שלי החלו מתכווצות. הדם שלי התרכז בקצה של האף, יוצר לחץ עודף בצידי העיניים. הוורידים שלי על המצח הכפילו את גודלם, כאילו צועקים בקצב דפיקות הלב המואצות שלי "לתפוח, לתפוח". גוש של משהו בלתי מוכר החל לעלות מהבטן התחתונה, דרך כל מנגנוני העיכול, הגיע לכוונם של מיתרי הקול, ואז התפרץ לו בזעקה "פנקייק בלי צימוקים?! מי שמע כדבר הזה? השתגעת? זה כמו… זה כמו… גן עדן בלי חוה, קורנפלקס בלי חלב, מרק עוף ללא שקדי מרק".
" יש בפיצוציה" אמרה אשתי בלחש.
לשמע משפט בעל הערך הגדול ביותר של אשתי מאז הסכמתה להינשא לי, עצרתי את הרכב בחריקת בלמים, אימצתי את מוחי המרוקן למציאת כוון הפיצוציה. הגעתי.
"יש לכם צימוקים?" שאלתי. "לא. גרעינים אתה רוצה?".
"איפה יש צימוקים בשעה הזו?" שאלתי. "אחי, מי צריך צימוקים למשחק היום. קח אגוזים".
"אני רוצה צימוקים, אחי" עניתי בייאוש. "סע. לקצה העיר. יש שם פיצוציה אחו שלוקי. מעצמה גרעינית. שם תמצא".
נסענו.

"יש לכם צימוקים?" שאלתי. "לא. יש הכל חוץ מצימוקים".
"אבל אמרו לי שיש!" אמרתי. "פעם היו. אף אחד לא קונה יותר צימוקים. אתה הראשון שמבקש בחמש שנים האחרונות".

חזרתי הביתה אומלל. בלילה נדדה שנתי. חלמתי שאני ישן על כרית של צימוקים, אבל כולם פגי תוקף. קמתי בבוקר ללא כוחות. יצאתי לרוקן את הפח. ממולי עמד לו השכן שלי יוסי.
"למה נפלו פניך?" שאל אותי יוסי.
סיפרתי לו.
"מזל יש לך" אמר לי יוסי. "אשתי לא בבית ואני יכול הביא לך צימוקים מהארון הסודי. הארון שאסור לי לפתוח".
הלכתי אחריו בשקט. עלינו ביחד על השרפרף. פתחנו את הארון. פישפשנו, הוצאנו, הזזנו. מאחור המתינה לנו. זקופה, גאה. כל לבושה יריעת פלסטיק שקופה, גופה צימוקים-צימוקים. הסתכלתי עליו, על השכן שלי יוסי. הוא הביט בי במבט משונה, כאילו לא הבין שהשקית הזו, לא שקית צימוקים היא. זו חווה בכבודה ובעצמה. עוד לפני שנגסה אפילו נגיסה קטנה מהתפוח.

בקרו אותי בבלוג – http://diditells.WordPress.com/