10.02.2008 תאריך שלא אשכח לעולם, תאריך שבו התחיל מסע שלא ידעתי שמתחיל אפילו.
הייתי ילדה, עוד לא בת 18, שמאוהבת בחוף הים, המקום שתמיד תמיד אפשר ללכת אליו בשביל כל דבר בעולם, בשביל שקט, בשביל צחוק או פשוט בשביל ליהנות מהבריאה המדהימה הזאת שלנו (לצערי לא משהו שאפשר להגיד על כל חופי המדינה).
עוד באון לייף:
תמיד הפריעה לי ה"התפתחות" שהעלימה לי את הנוף הירוק שהיה לי בדרך לים שהורכבה מבניית מפעלים ומחלפים. אט אט הפסקתי לזהות את הדרך. ביום שהגעתי לחוף וגם אותו כבר לא זיהיתי כי כולו היה כלוא בתוך עמודים וגדרות, הרגשתי שהעולם משתגע, שמשהו נורא ובלתי נתפס קורה פה. ניסיתי להבין מה בדיוק מתרחש שם וזה היה פרויקט בפני עצמו.
את פרויקט הבנייה המדובר התחילו בחורף, בזמן שרק אני וכמה דייגים מגיעים לחוף, ללא כל סימן או שלט הסבר המורה על מה עומד לקרות במקום (כפי שנדרש על פי החוק) וכששאלתי את הפועלים שמעתי מהם שלל שקרים כמו: "רק משפצים את החנייה" וכו? .
כשגיליתי שהחוף האהוב שלנו נמכר לשתי המשפחות השכנות של ראש המועצה ב-8 מיליון שקלים (לא צריך להבין בכלל בנדל"ן כדי להבין מה זה אומר) הבנתי שהחוף האהוב עליי בסכנה אז יצאתי למלחמה.
למלחמה הזו הצטרפו האחיות שלי דנה ורוני ואמא שלי שהייתה אחראית על תדלוק המוטיבציה והאמונה. לאט לאט התחילו להגיע אנשים לחוף ונוצר שם מעין 'הוועד להצלת חוף פלמחים'.
הייתי ילדה תמימה שחשבה שנבחרי הציבור שלנו, האנשים היושבים בעמדות המפתח נמצאים שם בשבילנו, בשביל לדאוג לנו, בשביל להבטיח שהאזרחים יהיו מרוצים ומבסוטים. עד שהגיעו לחוף שר הפנים דאז, אופיר פינס וחבר הכנסת דב חנין והסבירו לנו קצת על איך הדברים עובדים, למה באמת נועדו החוקים במדינה הזאת וכמה הם לא מבינים ?איך לא שיקשקה היד של מי שחתם על העסיקה הזאת?. אני חושבת שבאותו הרגע אבדה לי התמימות. כשהתחלנו לפנות לארגונים וחיפשנו את האנשים הנכונים שיגרמו לכל הדבר הנוראי הזה להיעלם ושמענו אותם אומרים שלא כדאי לנו לבזבז את הזמן שלנו ושלהם כי פשוט אין לנו שום סיכוי, אבדה לי גם הסבלנות. בלי תמימות ובלי סבלנות, הבנתי שאין לנו אף אחד, רק את עצמנו.
את התאריך המדובר שבו התחלתי רשמית את המאבק אני לא יכולה לשכוח כי הדפסנו אותו על אין ספור פליירים במדפסת הביתית שלנו כדי לקרוא לאנשים לבוא לחוף ולדרוש את מה ששייך לנו. הבנתי שאנחנו חייבים להיות בחוף ולא לעזוב אותו לרגע כדי לראות שהבנייה לא מתקדמת ולא הורסים עוד יותר את האדמה.
מהרגע הראשון הגיעו לחוף הרבה אנשים, ביניהם גם חברים שממש לא הבינו מה אני עושה (מה זה עוזר שאת ישנה בחוף?!) וגם כאלה שאמרו שאין לי שום סיכוי מול ה?כוח והכסף? ואני חשבתי לעצמי מאיפה בדיוק הכוח ?שלהם? אם לא מאיתנו? למי יש כוח גדול יותר- להם או לנו, האזרחים המאוחדים.
ביום ראשון האחרון קבעה הוועדה המחוזית שהחוף יוכרז כגן לאומי וכל התוכניות להקמת חדרי אירוח או לינת קמפינג באזור יבוטלו. בעצם, הוועדה החזירה לנו, האזרחים, את חוף פלמחים.
לאחר שנים של מאבק שכלל שינה בחוף, אין ספור פגישות, נסיעות, אספות ומאבק ממושך בכל דרך אפשרית – תקשורת, הפקות בחוף, תרומות וכל מה שרק אפשר לחשוב עליו – הצלחנו. הוכחנו שאפשר, הראנו שיש לנו את הכח לעשות ולשנות!
אני חושבת שמתחילת המאבק המשפט שהכי עיצבן אותי היה "אין מה לעשות?. לא הבנתי איך אפשר להגיד דבר כזה כשאף אחד לא באמת ניסה לעשות משהו. היום אני מבינה שהיה לי מזל גדול שהייתי במקום בו המערכת עוד לא דיכאה אותי וגרמה לי לוותר. היום אני יכולה לצעוק בקולי קולות שיש לנו את הכח לעשות הכל! כל דבר שנראה לנו לא בסדר, חריג או פשוט לא הגיוני אנחנו צריכים לצאת ולהיאבק עליו, אנחנו צריכים להילחם.
אז נכון, לא היה שמץ של מושג איך לעשות את זה (איך, לכל הרוחות, מצילים חוף?!) אבל החבירה של כולנו ביחד הובילה בסופו של דבר לשינוי.
המאבק הזה היה שווה כל רגע שהוא גזל ממני, כל דמעה וכל טיפת תמימות שנעלמה לה כי הוא מאפשר לדורות הבאים ליהנות מהטבע ששייך לכולם והוא מראה שלפעמים הקטנים והצודקים מנצחים אם הם לא מרימים ידיים בדרך.
תודה לכל מי שהאמין יחד איתי ולכל מי שלקח חלק עצום במאבק הזה. חוף פלמחים הוא רק ההתחלה. בואו לא ניתן לאינטרסים כלכליים לקחת לנו את החופש, את האוויר, את הנוף ואת הטבע.