ארגון הבריאות הבריטי פרסם אתמול (ד') הנחיות לפיהן מומלץ לנשים בהריון בסיכון נמוך ללדת במרכזי לידה ובלידת בית. ההנחיות בעצם הפריכו את הטענה כי לידות בבית החולים בטוחות יותר. פרופ' סוזן בווליי, מומחית למיילדות באוניברסיטת קינג בלונדון טוענת כי הן תומכות בכך שלכל אישה יש את הזכות לבחור במה שמתאים לה, ושעליה לדעת שבבית החולים יהיו יותר התערבויות בלידה, ומוסיפה כי בבתי חולים יש יותר סכנה לזיהומים. בכך, ארגון הבריאות הבריטי מנפץ את ההכללה שנתמכת על ידי הממסד הרפואי והן הממשלתי כי לידה היא תהליך שהיולדת צריכה לעבור בתוך בית החולים, שמה תסתבך ותפגע בה ו/או בילוד.
עוד באון לייף:
למעשה, זה לא חדש. מאז תחילת ההיריון הראשון שלי, לפני כמעט שש שנים, אני עוקבת באדיקות אחרי כל הנעשה במערכת הבריאות בכל הנוגע ללידות, ואיך הדבר משפיע חברתית, שכן התגובות לא מאחרות לבוא. מצד אחד – נשים, לרוב כאלה היכולות להרשות לעצמן, בוחרות ללדת אחרת. בין אם במרכזי לידה, בין אם בבית ובין אם בבית החולים, הן בוחרות לידה ללא אפידורל, וגם אם בוחרות ללדת עם אפידורל, הן בוחרות לדעת יותר על האפשרויות שלהן ללדת, על הזכויות שלהן בלידה, ולעיתים אף בוחרות בליווי מקצועי יותר, כמו מיילדת או דולה. מצד שני – נשים רבות חוששות לחייהן, שכן הממסד הרפואי ממשיך לעודד נשים ללדת בבתי החולים הצפופים והמחניקים, עם צוות עייף ומותש והרבה פעמים לא מקצועי דיו, וממשיכות להתנגד ללידות בית וללידה ללא אפידורל.
מידי פעם ישנה הבלחה תקשורתית שמדברת על לידות בית או לידות טבעיות, תמיד על דרך השלילה, תמיד על פגיעה בילודים, על סיבוכי לידה, על סיפורים שנגמרים בטיפול נמרץ ובילוד שנפגע. רק לעיתים רחוקות לצד ההבלחות האלה מסופר גם על מקרים מזעזעים שקרו בתוך מערכת הבריאות הציבורית עצמה. בקושי יש כתבות או אפילו הודעות תקשורתיות שמדברות על לידות בית חיוביות או על לידות ללא אפידורל שהלכו היטב. ניתן להבין שגם התקשורת שותפה ללחץ על נשים לדעת את מקומן בלידה – תחת הצוות הרפואי.
לידת בית: ממש לא כדאי לנסות בבית
מספיק עם הגחמה של ללדת בבריכה מתנפחת באמצע הסלון כשרק בעלך לצידך. זה לא שווה את הסיכון
איך קורה שכשמדובר בנושא כל כך עדין ופגיע כמו לידה, אין עדיין דיון ממסדי כך? נשים שונות מגיעות ללדת ונחשפות באופן שונה למערכת הבריאות הציבורית שנמצאת תחת קריסה. מערכת הבריאות מקבלת תקציבים קטנים מידי, לצד הבחירות שמקבלות מעל 2 מיליארד ? וכותרות ראשיות בעיתונות. אי אפשר לנתק את זה מהעובדה שנשים הן סקטור משני, מוסדית וחברתית, שהפגיעות שהן עוברות בבתי החולים, בין אם מדובר בלידה ובין אם מדובר ברפואת נשים בכללותה, מעניינות פחות. הרבה פחות.
נעשו ניסיונות בעבר לדרוש ממערכת הבריאות תשלום עבור לידת בית, מה שיכול להעניק חופש בחירה לגיטימי ומוצדק, שהינו בגדר הצלת חיים, לנשים שלא יכולות להרשות לעצמן ללדת לידת בית עם תמיכת מיילדת, אבל זה נכשל, מפאת שיקולים מערכתיים ותירוצים כמו "לידת בית היא מסוכנת יותר", וגם קיבל מעט מאוד התייחסות תקשורתית.
כמו כן, בחדרי הלידה אין התייחסות בכלל לנשים שמגיעות עם עבר של תקיפות מיניות, ואין רגישות מספיק גבוהה לדברים הללו. אפשר לומר שזה קורה כי העובדים במערכת הציבורית מותשים מהקריסה שלה, אולם יש לציין שגם אין כיום הנחיות רשמיות בנושא. כשמדובר במצב אינטימי כמו לידה, זה אבסורד מוחלט. רוב הנשים לא יודעות מה הן עלולות לעבור בלידה, ואישה שורדת תקיפה מינית שמוצאת את עצמה באמצע לידת מכשירים עלולה להיות במצוקה קשה אחרי הלידה.
מדינה לא יכולה לשתוק בנושאים הנוגעים לנשים או להעניק להם יחס שולי ובמקביל להעביר מסרים מעודדי ילודה. עלינו להיאבק על הזכות שלנו לבריאות תקינה בכל שלבי החיים, וגם בתהליך עדין ורגיש כמו לידה. ובמיוחד: ליצור מצב של תודעה שלא מדברת על הבריאות שלנו כעל משהו נישתי, אלא על חלק אינטגרלי ממערכת הבריאות, תוך דרישה לביטחון אישי ולבחירה אישית כשמדובר בדבר הכי יקר שיש לנו: עצמנו.