כשלימור לבנת הודיעה אתמול על פרישתה מהחיים הפוליטיים, חלק מחברי הפייסבוק שלי מהצד השמאלי של המפה הפוליטית צהלו. אחד מהסטטוסים שנתקלתי בהם טען שהיא לא תרמה כלום בכל שנותיה בפוליטיקה, אמירה שמשקפת בורות ותפיסת עולם צרה. ככל הנראה שלא מעט מהצהלה על פרישתה ומהבעת הזלזול שהופנתה כלפיה נובעות גם מהנטייה לביקורת יתר כלפי נשים בכלל וכלפי נשים פוליטיקאיות בפרט. אני, בתור אשה פמיניסטית, הרגשתי שאנחנו מאבדות אשת מפתח חשובה שפעלה בנאמנות לקידום המטרות שלנו.
עוד באון לייף:
- מסביב לשעון עם לימור לבנת: בלוג תמונות
- שולמית אלוני: מותה של הגדולה מכולן
- לימור לבנת, אל תאיימי עליי
לאורך שנותיה בפוליטיקה, לימור לבנת הוכיחה שהיא פוליטיקאית ישרה, אידיאולוגית והוגנת. היא לא פוליטיקאית של תרגילים מלוכלכים ולא של זגזוגים פוליטיים. גם אם לא מסכימים עם עמדתה הנצית של לימור לבנת, אפשר להעריך את העובדה שבניגוד לפוליטיקאים רבים שנמצאים שם בשביל הכיבודים והשררה, ובדומה למרבית הנשים בפוליטיקה, לימור לבנת נמצאת שם בשביל לבצע עבודה ציבורית ובשביל לקדם רעיונות שהיא מאמינה שייטיבו עם הציבור. אחת מהעמדות שהיא הגנה עליהן לאורך השנים באופן עקבי, ולא בלי לשלם על כך מחיר, היא העמדה הפמיניסטית שלה.
לבנת שילמה מחיר על היותה אישה בין גברים: למרות היותה שרה בכירה וותיקה ולמרות דרישתה המפורשת, היא לא נכללה בקבינט המדיני בטחוני של נתניהו שהאישה היחידה החברה בו, לפני פיטוריה מהממשלה, הייתה ציפי לבני בתור שרת המשפטים (אחת מתוך שמונה חברי קבינט). לעומת זאת, נכללו בו שרים חסרי ניסיון וטירונים פוליטיים כגון יאיר לפיד ונפתלי בנט. בראיון לטל שניידר במרץ 2012 היא אמרה לגבי הדרתה מהקבינט: “אולי הייתי צריכה להיות יותר ערנית. הייתי יותר מדי עסוקה במאבק על מקומי בתוך הממשלה, ולא חשבתי אז לגייס את הגייסות הנשיים. אני נאבקת למען נשים מאז שנכנסתי לכנסת, ב-1992."
לימור לבנת הייתה לאורך השנים חברה בשדולת הנשים בכנסת, ותמכה בחקיקה למען נפגעות תקיפה מינית, למניעת אפליה ולמען זכויות להט"ב. בתור שרת התרבות היא יזמה את קיומו של טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות בסימן "זמן נשים", במסגרתו נבחרו להדליק את המשואה היו נשים בעלות הישגים בתחומים מגוונים. להימצאותה של אישה בעלת תפיסת עולם פמיניסטית בממשלה יש חשיבות בלתי מבוטלת. בנוסף, היא ערערה על החלטת ועדת השרים לחקיקה שלא לתמוך בהצעת חוק למניעת אפליית טרנסג?נדרים בקבלה למקומות עבודה, וקידמה את הצעת החוק למען שוויון מגדרי בשכר.
מכיוון שנשים בפוליטיקה הן עדיין מראה נדיר יחסית, ונשים שהן פמיניסטיות במוצהר נדירות אף יותר, פרישתה של לימור לבנת מעמיקה את היעדרותן של נשים ממוקדי קבלת ההחלטות (שהוא עמוק גם כך בממשלה שהיא כמעט כולה על טהרת גברים וכך גם במפלגת השלטון – הליכוד). לא שנשים פמיניסטיות נעדרות מהליכוד לגמרי, אבל הן מעטות, ופרישתה של לימור לבנת מחדדת את בדידותן.
מה ילדות רואות כשהן מסתכלות למעלה לעבר היושבים בירושלים שקובעים עבורן את דמותה של המדינה ומחליטים מה הם הנושאים שעל סדר היום? עדיין, הן רואות בעיקר גברים. כתוצאה מכך, עדיין, המסקנה היא שאינן חשובות. שביטחונן כנשים בעולם ומעמדן בעולם הזה ביחס לגברים, הם עדיין בעלי חשיבות משנית, אם בכלל יש להם חשיבות כלשהי. עדיין, המסקנה היא שמוקדי קבלת ההחלטות שייכים לגברים וזה לא מקומן. חוסר הנראות של נשים בממשלה היא מרכיב משמעותי מאוד בחינוכן של ילדות ונשים, שלומדות להפנים את מקומן המשני בעולם. לי, בתור ילדה ואחר כך בתור אישה, תמיד היו לפחות את המעטות שניתן להרים אליהן את המבט, כאלו שיהוו עבורי אופק של אפשרות. לימור לבנת תמיד הייתה שם.
עבורי במיוחד, בתור בעלת השקפת עולם שמאלית, חלק מעמדותיה של לימור לבנת הן שגויות. לפעמים מכעיסות. אך אם כל אחת מאתנו מצפה משותפות לדרך ולמאבק להתאמה פוליטית מושלמת, אנחנו עלולות להישאר בקבוצות קטנות מאוד עם השפעה מועטה. אחד הדברים החשובים להצלחה שלנו היא סולידריות ביננו הנשים ותמיכה של כל מי שמתנגדת ומתנגד להפלייתן והדרתן של נשים מהמרחב הציבורי בקידום של נוכחותן ושל השמעת קולן של נשים. גם קולות של נשים שאנחנו לא מסכימות איתן, כי גברים נמצאים שם בכל מקרה. לימור לבנת הייתה הנציגה היחידה שלי בממשלה לענייני נשים ומגדר והחשיבות שלה בתור שכזו הייתה עצומה. מקווה שתימצא לה מחליפה ראויה בממשלה הבאה.
הכותבת היא עורכת ב"פוליטיקלי קוראת".