אני לא כל כך מאמינה שאני כותבת את השורות האלה עכשיו בצורה פומבית, אבל ממש נמאס לי לשתוק וממש נמאס לי ממה שעברתי והתחושה הזו מייצגת לא רק אותי אלא עוד רבות כמוני.
בגיל 12 נאנסתי על ידי שכן שלי, הוא התנהג אלי בצורה ממש אלימה ואיים עליי לא לספר.
שנה שתקתי, אבל ההורים שלי ידעו שקרה משהו, וידעו שזה אותו שכן. הם פנו לרווחה כי הוא היה בן 17 וחצי וקטין באותה תקופה וביקשו שיטפלו בו כי הוא הטריד אותי (הם לא ידעו מה קרה) ושהוא שכן שלנו ואני בדיכאון. הרווחה אמרה שהיא תטפל. היה לנו עו"ס אחד שאמר אחרי כמה זמן להורים שלי שהוא מקבל טיפול לעברייני מין, אז ההורים שלי היו רגועים. באותה תקופה הייתי אבדנית ממש ובדיכאון, פעם אחת ברחתי בלילה מהבית וההורים שלי הזמינו לי משטרה וגם באותה פעם נפגעתי על ידי אנשים זרים.
אחרי שנה מהמקרה הראשון על ידי אותו שכן הוא ניסה שוב, וזה היה אחרי שאמרו לנו שהוא בטיפול.
חזרתי לבית בוכה וסיפרתי להורים שלי שזה קרה שוב והייתי גם עם סימנים עלי, הם צילמו והלכו למשטרה. הם התלוננו שם על תקיפה מינית כי הם לא ידעו מה קרה באמת, באותה תקופה לא דיברתי איתם על כלום.
כשההורים שלי בדקו שוב אם הוא בטיפול נודע להם שהוא בכלל לא הופנה לטיפול ושבעצם הרווחה לא עשתה כלום והעו"ס שיקר לנו.
על אף התלונה שההורים שלי הגישו רק אחרי חצי שנה זימנו אותי לחקירה, וזה אחרי שאמא שלי התקשרה בערך כל יום כדי לבדוק איפה התלונה עומדת ולשאול למה זה לוקח מלא זמן.
ואז הגיעה החקירה. היא הייתה זוועה, למרות שזאת הייתה חוקרת ילדים. הפנו אותי לבדיקות אצל רופא נשים שזו גם טראומה בפני עצמה והשאלות שנשאלתי היו מחרידות, אם הייתי רטובה ועוד כל מיני תיאורים גרפיים שהיה לי מאד קשים ושאת רובם לא הבנתי כי הייתי מאד תמימה ולא ידעתי כמעט שום דבר על מין. הייתי בת 13 וחצי בערך.
אחרי כמה שבועות מיום החקירה שלי עצרו אותו ואז התחילה תקופה איומה שכללה שלל איומים והצקות על ידי החברים שלו. לא יכולתי ללכת לבית ספר ורוב הזמן הייתי בבית. כשכבר יצאתי, לכל מקום הייתי הולכת בליווי של אבא שלי או אמא שלי.
התיק הגיע לבית משפט ובין דיון לדיון עוברים חודשים וכל העסק אורך המון זמן. למזלי, לא הכריחו אותי להעיד כי הוא הודה במעשים אז כאב נוסף נחסך ממני. בסוף כל התהליך החליטו לתת לו חצי שנת עבודות שירות. הפרקליטות הגישה ערעור על העונש.
בערעור הרגשתי כל כך שקופה. ישבתי באולם בבית משפט עליון, מולו, מול עורך הדין שלו ומול 3 שופטים גברים. הדיון היה נוראי, כאילו אני לא קיימת. עורך הדין שלו אמר משפט בסגנון "היא ילדה מחוננת, היא התגברה על מה שקרה לה ואילו מרשי עבר ילדות לא פשוטה עם הרבה קשיים. הוא לא התגייס עקב התלונה והוא משלם מחיר כבד כי הגיוס חשוב לו, אז זה כבר עונש מספק"
כל רגע השתיקו את עורכת הדין שלי. זה זוועתי שגברים מטפלים בתיק אונס של ילדה . נאמר שם גם על ידי השופטים וגם על ידי עורך דינו שהוא לא היה מודע למעשים שלו, שהוא מסכן ובלה בלה בלה.
ועלי? שום דבר, הייתי שוב שקופה. שוב מחקו אותי ואת החוויה שלי . אף אחד לא התייחס אלי ואל ההשלכות הרבות שהיו לאונס הזה. הרגשתי פשוט אוויר.
בסופו של הערעור הוא קיבל 9 חודשי מאסר בפועל.
הוא נכנס לכלא ביולי השנה ולפי מה שידעתי הוא היה אמור להיות שם 9 חודשים וזה הפחיד אותי כי 9 חודשים עוברים מהר ואחריהם הוא הרי יחזור לגור לידי כאילו כלום לא קרה.
לפני חודש בערך הלכתי לבית ספר ופתאום ראיתי אותו בדרך. פשוט התמוטטתי על הרצפה ברחוב ושקמתי היו סביבי מלא אנשים. התחלתי לצרוח ולבכות מהלחץ. הייתי שבוע בבית במיטה בחרדות ובוכה בלי הפסקה.הוא היה אמור להיות בכלא ואני הייתי אמורה להיות מוגנת בשלב הזה.
תוך כדי אמא שלי התקשרה וניסתה לבדוק האם הוא בחופשה ולמה לא הזהירו אותנו מראש ומה בכלל הוא עושה בחוץ. עד שהחזירו לה תשובה התברר ששחררו אותו לגמרי מהכלא, שבוע קודם ולא עדכנו אותנו. לשאלה איך אפשר לעזור לי להרגיש מוגנת אין להם תשובות עד עכשיו.
אני חיה יום יום בחוסר בטחון. בטחון בשבילי זה לא מלחמות נגד הפלסטינים. המלחמה שלי היא להישאר בחיים, להגן על עצמי ולהיות מוכנה כל הזמן לנורא מכל.
האונס בישראל הוא חוקי. מדינת ישראל מעודדת את האונס פה. אם היה להם אכפת הם היו מטפלים באנסים ולא מאשימים נאנסות ולא פוגעים בהן פעם אחר פעם ולא היו מאפשרים להן להיות חשופות כל הזמן לאלימות הזאת.
העוול שנעשה לי על ידי הרשויות הוא נוראי. אין לי אמון במדינה הזאת, אין לי תחושת מוגנות ופשוט עייפתי מכל זה. אני כבר לא מרגישה כלום.
אם הייתי מועילה במשהו למדינה אז כמובן שהיו מטפלים בזה בצורה הולמת. אם זה היה משהו שקשור לפגיעה בביטחון המדינה היו מטפלים בחומרה. אם זה היה מועיל מבחינה כלכלית אז היו מטפלים כזה כראוי.
אבל מי אני? מי אנחנו? אנחנו סתם עול לרשויות. הביטחון שלנו לא חשוב.
הביטחון של שטחי המדינה, שאין להם פנים יותר חשוב מהאזרחיות/ים.
בתקופה האחרונה אני נתפסת בעיניי רבות כמישהי חזקה שמובילה שינוי. מאחורי כל זה נמצאת אני- רותם בת 17, עם החוויות שהרוב לא יודעים. מאחורי כל הפעילות שלי יש הרבה כאב, כאב שמניע אותי.