כשגברת בלולה (היום בכתה א') היתה אומרת לי כפעוטה "אמא, בא לי", הייתי עונה לה (בפולניות נדרשת) ש"באלי זה אי באינדונזיה".
כי ככה מחנכים אותנו מקטנות, ובצדק – אין חיה כזו "כי ככה בא לי". אין ספק שאגואיזם הוא תכונה מאד לא חיננית, בשום גיל.
אבל פתאום כעת, אחרי גיל ארבעים גיליתי שמרוב דאגה לסביבה ולמי שעומד מולי בסיטואציות מסויימות, היו פעמים שבהן שכחתי לשמור על התחת של עצמי ושילמתי מחיר אישי כבד.
המפץ הגדול הגיע אחרי הגירושים, כשעוד טבעתי ברגשות אשמה איומים על זה ש"פירקתי משפחה" ועל הילדה האומללה שלי שלא תגדל לזכור את ההורים שלה ביחד כלל. וכך, באחת מהפעמים, בעודי מייבבת למוות על ספת המטפל דאז, מכה על חטא ומרגישה האמא הכי מחורבנת עלי אדמות, קיבלתי ממנו גושפנקא למשהו שמעולם לא העזתי להעלות על בדל מחשבתי כאדם בוגר, או כהורה: "יעל", הוא אמר לי, "בתוך כל המערבולת הרגשית הזו ורגשות האשם, אנשים ובמיוחד נשים-שוכחים שטובת הילד היא המון פעמים פועל יוצא של טובת ההורה. אם את מאושרת-תגדלי ילדה מאושרת. אם תהיי אומללה וממורמרת, זה יחלחל גם אליה. ולהיות מאושרת אומר גם להיות אגואיסטית מדי פעם ולעשות דברים בשביל עצמך, כי זה מה שאת זקוקה כדי לשמר את מרחב הנשימה והשפיות שלך".
התובנה המשחררת הזו פתחה לי כמה צ'אקרות בראש שהיו חלודות ומקובעות מרוב חינוך חברתי של שנים. פתאום הבנתי שבסופו של יום "אם אין אני לי, מי לי" ואם לא אתחיל להכניס את הרצונות שלי למשוואה הקיומית הזו, אהפוך לאדם עצוב מאד.
המקום הראשון שבו בחרתי ליישם את התובנה הזו, היה בזוגיות.
זהו, החלטתי.
גמרתי להתפתל בחוסר נוחות כשברור לי שמשהו לא עובד, רק כי חלילה מישהו מהצד השני עלול להפגע. אני לא נשארת היכן שלא טוב לי, לא רוצה להיות בזוגיות שמאמללת אותי או עם בן זוג שלא מתאים לי. פשוט לא.
הייתי שם וזה היה רע.
מאוד.
גם הראיה לגבי מי אני רוצה כפרטנר לחיים ומי לא – התחדדה כפליים.
מעולם לא הייתי הטיפוס שמתחרט על מעשיו או מסתכל לאחור, במיוחד לא לאחר שהגעתי להחלטה. בכיה על חלב שנשפך היא חסרת טעם ובראש האנליטי שלי משמעותה בזבוז זמן ואנרגיות אותן יכולתי להשקיע במשהו מועיל יותר. רק שעכשיו שיכללתי את ראיית העולם הזו לכדי טריקת דלת שלא משתמעת לשתי פנים: מי שלא מתאים לי יקבל, כלאחר כבוד, כרטיס בכיוון אחד.
החוצה.
"אבל למה?" הזדעקו מולי לא פעם עלמי חמודות כשסרבתי להם בנימוס "למה את פוסלת כבר? אני לא כמו אף אחד אחר שהיה לך"… נו, לכי תסבירי להם שאת כבר למודת נסיון וברור לך שהם ואת לא תהיו אייטם לעולם, לא מהסוג שאת רוצה וצריכה.
את אותו הכלל אני מיישמת בדבקות גם על בחורים שלא סגורים על עצמם או על הזוגיות איתי.
בזבזתי שנים רבות מחיי הבוגרים בלנסות ולגרום לבחורים מהסוג הזה להבין כמה הם "מפסידים" כשהם מוותרים עלי. לא עוד. מי שלא ממש יודע מה הוא רוצה, כנראה שלא רוצה אותי. נקודה. ואם הוא לא רוצה, אז לא בכוח. זמני יקר, אל תבזבז לי אותו ואגב, הדלת פה, לשמאלך.
אז אין יותר. אין דייטים של רחמים. אין הזדמנויות חוזרות, אין "אבל תנסי, יש לו דירה משלו", אין "את לא יודעת מה טוב לך".
היום, אני יודעת בדיוק מה אני רוצה ואני לא מתביישת לומר זאת בקול רם-אני רוצה וצריכה משהו שיעשה לי טוב בלב, בגוף ובנשמה. לא "ליד", לא "בערך" ולא "אולי בכל זאת". ואם זה לעיתים מותיר את הצד השני קצת מבולבל, או תוהה או בטוח שאני בנאדם
נחרץ מדי – So be it. זו אני במלוא הדרי, ככה בא לי ואין לי עניין להתנצל או להסביר את עצמי יותר, בפני אף אחד.
למה? כי מגיע לי!
הנה, אמרתי את זה.
Shoot me…