חג האור הינו הזדמנות מצוינת להפנות את הזרקור ולהאיר את אותה מערת צללים שנקראת תולדות האמנות. ישנם כתמים שחורים הצפים בעינינו כשאנחנו מביטים במפת האמנות, עיוורון חלקי זה, אותו מחסור גדול בידע של מרבית העוסקים והעוסקות באמנות ובהיסטוריה שלה, גורם לעיוות בתפיסה של היסטוריית האמנות וטיבה.
על עובדת הדרת הנשים מהעשייה ומהספירה הציבורית משחר ההיסטוריה אין ויכוח, השאלה שנשארת מבלי תשובה היא – מה הם בדיוק ממדי ההדרה? נשים יצרו מאז שגברים יצרו אך עשו זאת תוך הפרה אמיצה של נורמות חברתיות רבות, תוך סכנה בהפרת "נשיותן" ובכל זאת נעלמו מעל דפי ההיסטוריה הכתובה.
ג'ודית לייסטר, למשל, אחת הציירות ההולנדיות המפורסמות בתקופת המאה ה-17, כזו שהיו לה אפילו תלמידים זכרים, נעלמה מהתודעה ולא נכנסה לקאנון האומנותי, כי הייתה אישה ציירת. מבחינה כלכלית, השתלם יותר לסוחרי התקופה ולבאים אחריהם למכור את תמונותיה תחת השם של פרנץ הלס, המורה שלה, מאשר תחת שמה שלה.
זהו הרגע בו כל אחד מאיתנו ינשום בהקלה ויגיד לעצמו, תוך כדי טפיחה על הכתף של התרבות המערבית העכשווית, כמה התקדמנו מאז.
אך קל לנו לטעות ולהתגאות בפעילות הולכת וגדלה של יוצרות אומנות בשדה האומנות הישראלי. כיתות מגמות האומנות ברחבי הארץ מלאות בתלמידות, במוסדות להכשרת מורים ומורות לאמנות יש כ-90% סטודנטיות, יותר ויותר אמניות פורחות בסצנה המקומית אבל האמת חייבת להיאמר: מעל ל-70 שנות מאבק פמיניסטי עיקש לא הצליחו להיתרגם לשינוי מערכי הלימוד בתיכונים ובמוסדות להשכלה גבוהה. כך, במקום להוות קרקע פורייה ליצירת יוצרות אומנות, אנחנו מקבלים דורות שלמים של מורות לאומנות שמלמדות בתורן יצירה אמנותית גברית.
את התואר הראשון שלי בתולדות האמנות סיימתי עם היכרות של אמנית אחת בלבד! פרידה קאלו. ביתר הזמן, האישה הוצגה לנו רק כאובייקט בתוך האמנות, כמודל, כמוזה. היכן האמניות היוצרות? לא שאלתי, וגם שאר חבריי וחברותיי לספסל הלימודים לא שאלו. יחד עם זאת, מצוידת במידע זה חשבתי שיש לי את הידע הנכון והמספק ללמד תולדות אמנות. זה אמנם היה לפני למעלה מעשור, אבל גם כיום לא הרבה השתנה.
פרידה קאלו
בד בבד, קורים דברים בשטח, לאט לאט מורות, סטודנטיות ותלמידות שמות לב שמשהו לא בסדר. זה כבר דור ששואל "איפה הנשים", בניגוד לדור שלי שחי ללא מודעות לבעיה הזו. בשביל שישימו לב שמשהו לא בסדר, צריך מודעות לנושא המגדרי. כך למשל, היום, יותר ויותר אנשים שמים לב כאשר הם צופים בפאנל בטלוויזיה המורכב מגברים בלבד.
מתוך דף הפייסבוק "אלבום הפאנלים הגבריים הגדול"
לכן, במסגרת המחלקה לאמנות שאני עומדת בראשה, יצרנו קורסים חדשים, למשל קורס הקורא את תולדות האמנות דרך יצירותיהן של אמניות ומחזיר אותן לזיכרון הקולקטיבי, או מגוון של קורסים ביקורתיים המפתחים את ההבנה שהשדה האמנותי, כמו כל שדה אחר, מאורגן דרך אינטרסים חברתיים, תרבותיים, פוליטיים וכלכליים. קורסים כאלה ואחרים מאפשרים לסטודנטיות שלנו להעמיד בספק את תוקפן של קטגוריות, היררכיות, גבולות, כללי מיון ודפוסי קנוניזציה. כך, בהמשך, כאמניות וכמורות לאמנות, הן תהיינה סוכנות של שינוי. סוכנות של שינוי בעלות ביטחון בעצמן ובידע שקיבלו.
דרך שינוי במערכי שיעורי האומנות לא נרוויח רק עוד יוצרות, התרומה של שוויוניות במערכי הלימוד רחבה יותר מכך, וחייבת להיות מובנת כחלק ממערך שלם של שינוי תודעתי, השיח הציבורי ועולם ההמשגה של נשים, ולא פחות חשוב מכך של גברים, בישראל.
אני בטוחה שדרך כזו המעבירה את הפוקוס מהחור בגוף הנשי לחור בתודעה התרבותית שלנו תאפשר השגת רווחים חברתיים ותרבותיים כאחד.
ד"ר הדרה שפלן קצב הרצתה ביום עיון בנושא "הדרת נשים בשיח האמנותי" שהתקיים בקמפוס צפון של מכללת סמינר הקיבוצים ב-21/12.