בשבוע שעבר מצאתי את עצמי שוב בחתונה המי יודע כמה, נשאלת שאלות לגבי מעמדי הזוגי בפעם המי יודע כמה: מתי אצלך? או כמובן מאחלים בקביעה "בקרוב אצלך". אני מצדי שולפת את השריון וחרב הלשון ומצהירה כי "על מדרגות הרבנות לא אדלג ? לא פנימה ולא החוצה". ומכאן מתחילה מסכת מעיקה נוספת של שאלות, שהרי הדעת הישראלית הממוצעת אינה מסוגלת לסבול מהלכים שאינם תואמים את הנורמה המקובלת, בטח כאשר מדובר ב"דת משה וישראל"!
רבים מחבריי הטובים, ובייחוד אלה אשר מגדירים עצמם חילונים טובים וליבראליים טובים לא פחות, בחרו באופן אוטומטי כמעט להתמסד ולהינשא כשהם עוברים תחת ידי הרבנות. כל החלטה אחרת כמו רכישת בית, ביצוע עסקה עם ספק אינטרנט, קניית רכב או אפילו טלפון סלולרי הייתה גוררת מסע לבטים, בדיקות והתייעצויות. והנה כאשר מגיעים לצומת כל כך קריטית סביב מיסוד הקשר הזוגי ? החלטה הרת גורל המשליכה על אורח החיים, הצביון, עולם הערכים ולמעשה הדאגה ל"תעודת הביטוח" של שני הצדדים בכל מקרה שלא יבוא ? הולכים לרבנות. את הדאגות והבירורים משאירים למחוזות השמחה והאירוע המיוחל ? מה ילבשו החתן והכלה, באיזו קונספט יזינו את אורחיהם, האם ייכנסו לחופה במסוק או שמא על שנדליר!
אני מתקשה להחליט אם מדובר בהחלטה תמוהה או שמא התנייה חברתית כל כך חזקה ובלתי ניתנת לאתגר מחשבתי ברוב מחוזותינו. הרי עצם פתיחת התיק והחתימה על הכתובה טומנת בחובה שורה של הסכמות ארכאיות, שמרניות וחשוכות ? לא פחות. בן הזוג הליברל מצהיר בגאון כי הוא רוכש את זוגתו בסכום נקוב כאילו הייתה חפץ שנרכש על ידי כל המרבה במחיר, בהמשך הוא גם ישבע אמונים לעיר ירושלים, עד כדי כך הוא מסתכן בכך שלשונו תדבק לחיכו! היא מצידה תישאר באילמותה תחת ההינומה, יפה ושתוקה לצד בן זוגה האוהב שעתיד להיקרא "הבעל" (את הצ'ק הוא הרי העביר עשר דקות קודם לכן…).
אולם גרוע מהסמליות המכוערת הכרוכה בטקס הזה, בני הזוג נכנסים יחד למוסד שמעדיף באופן ברור את אחד מהם על פני השנייה במחיר השפלתה. וביום הדין (שלצערי מגיע לפתחו של כל זוג שלישי על פי הסטטיסטיקה) הם נפגשים שוב על מדרגות הרבנות ומוצאים עצמם במאבק ארוך, ובמחיר דמים פוצעים האחד את השנייה, כאשר ברוב המקרים תצא ידו של הגבר על העליונה ותעדנה על כך אלפי העגונות בישראל.
לא פעם, מסבירים לי זוגות ישראלים כי לא שקלו את אפשרות הסכם הזוגיות כיוון שהרבנות אינה מכירה בו והם אינם רוצים בעיות בהמשך דרכם. אולם, מרביתם אינם יודעים כי הסכם משפטי מן הסוג הזה מאפשר להם לעגן בהסכם ובדיון משותף שורה של זכויות וסעיפים שיגנו על שניהם במידה ויחליטו להיפרד בהמשך הדרך. כמו כן, בבסיס ההסכם עומדות זכויות לא מבוטלות כגון זכויות כלכליות בבנקים ובמוסדות המדינה, זכויות פנסיוניות, אישיות וכו'.. הפחד הוא כל כך משתק, שהבדיקה הבסיסית הזו אפילו לא מתבצעת.
בתחילה השבוע האחרון, קיבל המאבק לכינון נישואים אזרחיים בישראל תפנית מעניינת עם ההחלטה התקדימית של בית המשפט לענייני משפחה בעניינם של זוג סטרייטים ? המעניקה תוקף לתעודת הזוגיות של ארגון 'משפחה חדשה', ומכירה בכך שנישואים הם החלטה פרטית אשר אינה מחייבת את התערבות הממסד, הדתי או האזרחי . השופטת איילת גולן-תבורי, כתבה בפסק הדין כי "במציאות החיים כיום בישראל, בוחרים זוגות להתקשר ביניהם בדרך שאיננה חופה וקידושין. אחת הדרכים הינה ? חתימה על 'תעודת הזוגיות'. בעשותם כן, בוחרים זוגות אלה לממש בדרך זו את הבחירה הזוגית שלהם, ואת הצהרתם על זוגיות זו ? כלפי כלל הציבור".
לצערי, הדרך עוד ארוכה ועיניי אינן נשואות ליושבות וליושבים בבית הנבחרים בעיר הקודש. במקום שבו צומחת ההקצנה, הלאומיות והלאומנות, ויראת שמיים נמהלת בערכים דמוקרטיים ואף עולה עליהם ? לא תצמח הישועה. יחד עם זאת, בכוחנו להצביע ברגליים. ככל ששיעור הזוגות שבוחר בדרכים אלטרנטיביות למיסוד הזוגיות יגדל, כן תגדל השפעתם. לממסד המדיני והרבני לא תהיה ברירה אלא להכיר בהם. שערו בנפשכם שמאה אלף בני זוג יהודים-ישראלים ? קרי 200 אלף ישראלים ? יוותרו על הרבנות, האומנם תופסק ההכרה ביהדותם וביהדות ילדיהם? אני מסופקת. מדינה שנלחמת בהישרדותה הלאומית כתפיסת עולם וכמדיניות, לא תוכל להרשות לעצמה לאבד נכס כזה. ואם נבחרינו לא יגיעו למסקנה הזו "בטוב", הם יגיעו אליה מכורח המציאות.