מערכת הבחירות הנוכחית, שכבר ברור שהיא אחת המרתקות, מביאה איתה לזירה גם אלמנט חדש וחיובי בהקשר למיצובן הפוליטי של הנשים, נחיצותן וערכן בשדה הפוליטי. מדובר כאן גם בערכן כמועמדות אטרקטיביות, מאזנות וכדמויות פוליטיות רלוונטיות, וגם במבטן של המפלגות על ערך ההצבעה הנשית וההתכווננות אליה במסרים ובדמויות המועמדות לבחירה.
עוד באון לייף:
- פוליטיקאיות בתקשורת: מפגן של גזענות וסקסיזם
- לימור לבנת פורשת מהחיים הפוליטיים
- למרות ההתקפות האישיות- הגשמתי את החלום
ראו למשל את השאלה שהוצגה כאחת הבוערות סביב הפריימריז בליכוד – כמה נשים תבחרנה ומי תהיה האישה הראשונה. הדמות שנבחרה, משפיעה על הדימוי של הליכוד כלפי הבוחרים. גם הקרב הפוליטי כאן הוא מרתק כי הוא נובע מעוצמה פוליטית ולא משריון.
במבט על התוצאות ראינו משהו טוב ומשהו רע (ואני לא מתייחסת למועמדת זו או אחרת). הטוב – האישה שהגיעה ראשונה חצתה את רף השריון וקיבלה מספיק קולות כדי להבחר בזכות כח פוליטי. הרע – הליכוד בחר רק 2 נשים ב- 20 המקומות הראשונים וזהו מצב בלתי קביל, בעייתי ומביך גם ציבורית וגם פוליטית. אנחנו גם רואים שנקודה זו הופכת לבסיס (מוצדק) לניגוח פוליטי.
אני מניחה שעכשיו ינסה ראש הממשלה והליכוד לתקן את העיוות במסגרת השיריונים שנותרו לו.
ועדיין, הרחבת ההשתתפות הנשית בולטת במפלגות הפריימריז כמו הליכוד, עבודה, מרץ והבית היהודי, וכן במפלגות 'הבוס הגדול' כמו ליברמן-ישראל ביתנו, לפיד-יש עתיד, כחלון-בכולנו ולבני במקומות ששוריינו בעבודה/המחנה הלאומי. וכך קורה, שאם בעבר ערכו המפלגות קרבות על לבם של גנרלים בדימוס וחיזרו אחריהם במרץ, הרי היום סוגיית הנשים המובילות בכל מפלגה הפכה להיות רלוונטית. וכן, בדיוק בימים אלה מתכנסים ראשי מפלגות בחדרי חדרים ומחפשים נשים שישתבצו ברשימתם, במקום ריאלי.
אף על פי כן, ולמרות כברת הדרך הארוכה שעברנו, יש עדיין איים בעייתיים של מפלגות חרדיות שבהן אין כלל ייצוג נשי, והחלטתה של עדינה בר-שלום שלא להתמודד תסכלה והזכירה שעדיין במפלגות אלו הקו לא נחצה. לעומת זאת, התהליך שעובר על הבית היהודי בהקשר זה הינו כמעט מהפכני בשיבוץ הנשי גם בתפקידי מפתח והובלה ובמספר הנשים שמציבות עצמן לבחירה בפריימריז הקרובים.
עדינה בר-שלום. החליטה לא להתמודד. צילום: בני גם זו לטובה
לא מדובר רק בניסיון קוסמטי אלא באינטרס פוליטי. הגדלת מספר הנשים המועמדות ברשימות נובעת מסיבות אלקטורליות, תדמיתיות ופרקטיות: אלקטורלית – רשימה מגוונת עם דמויות חזקות מייצרת עוצמה ותחושה של יותר אוכלוסיות שהן מיוצגות, וכן נשים אוהבות להצביע למפלגות שבהן יותר נשים. בהיבט התדמיתי – שיבוץ רב של נשים נראה מתקדם, חדשני יחסית ומביא עמו עוד נושאים ונגישות לשיח ציבורי נוסף. ברמה הפרקטית, במושבים הקודמים ובמיוחד בכנסת ה-19, בלטו הח"כיות בפעילותן וראינו שהן ח"כיות מצוינות, נמרצות ונאמנות. הח"כיות משלבות שני יתרונות פוליטיים בולטים לראשי הרשימות – הן יודעות לשחק בצוות, במסגרת הסיעה, וגם באופן יחסי נאמנות לראש המפלגה שאחראי על הבאתן.
במפלגות הפריימריז (עבודה, מרץ והבית היהודי) בימים אלה ממש, אנו עדים להימצאותן של נשים חזקות ומובילות. במפלגת העבודה למשל תמצאו את שלי יחימוביץ, מרב מיכאלי וסתיו שפיר – שלושתן הפגינו מצוינות בכנסת, ושלושתן תיכנסנה בלי קשר לשריון. גם בליכוד התפתח קרב חזק מאוד של דור חדש של נשים, ואני מעריכה שניווכח בשתי המפלגות כי הנשים החזקות יגיעו למקום גבוה יותר מזה ששוריין להן. זו ההוכחה האולטימטיבית לכך שכוחן הפוליטי עולה.
סתיו שפיר. צילום: בני גם זו לטובה
הרצון והצורך הפוליטי לשבץ נשים משתקף בצורה מאד ברורה דווקא במפלגות הבוס הגדול ובמיקומי השריונים שניתנו לראשי המפלגות. לנתניהו, לפיד, ליברמן, לבני וכחלון יש שורת מקומות שממתיניםלאיוש בימים אלו. הם מחפשים נשים שיהיו אלקטורליות, רלוונטיות ומשמעותיות, שיענו על צרכים בציבור וידברו למגזרים שונים. ראשי המפלגות האלה מבינים שכדאי לשבץ נשים רבות ברשימה, ואפילו נראה יותר ויותר מפלגות שבהן יש התקרבות לאיזון מגדרי – או בשם הפוליטי לריצ'רץ' בין מועמדים גברים לנשים.
טובי המוחות מחפשים ברגעים אלו דמויות מפתח להתהדר בהן: נשים בעלות קילומטראז' בפוליטיקה המקומית, עסקים, צבא ואקדמיה. וכמובן תכונה נדרשת נוספת היא הנאמנות למי שראש המפלגה שאחראי/ת על המינוי.
ברור שתהליך הרחבת הייצוג הנשי נובע מאינטרסים פוליטיים ואלקטורליים, אולם בשורה התחתונה אנו נהנים מיותר ויותר נשים בתפקידי מפתח, וכולנו עדים לתרומה העצומה שלהן לפוליטיקה הישראלית.