גילוי נאות: אני מתרגש יותר בראש השנה האזרחית מאשר בראש השנה היהודי.
לכל מי שמרים גבה ומצקצק בלשונו שזה מנהג של גויים ושסילבסטר בכלל היה אנטישמי גדול, יש לי תשובה מוכנה במזוודה: מה התאריך העברי היום?
מאחר ובן/בת שיחי משתתקים לכמה שניות ואז מתחילים לשיר בקול את תשרי חשון עברו חלפו ביעף, ולשאול אותי אם יש ט"ז או שזה בעצם י"ו בכסלו? אני מציע להם לחשוב לרגע שבמנותק מההקשר הדתי אנחנו מנהלים את חיינו ע"פ השנה הלועזית/ אנחנו מקבלים משכורת, משלמים את שכר הדירה, קונים רכב משנת ייצור לועזית, ובעצם את כל היומיום שלנו אנחנו מנהלים כך. ולכן זה הזמן הנכון לשתות שמפניה וגם לעשות סיכומים, חשבונות נפש וגם ספיישלים עיתונאיים.
אז הנה הספיישל של ערן לבני:
כעת חיה, ב 1.1.2014 איחלתי לעצמי שזה רק ימשיך ככה. הרגשתי מסופק בעבודה, חברים טובים, שתי ילדות מהממות, דירה משלנו בפרברים וחיי נישואין שחשבתי שהיו טובים. כמנהג הפולנים איחלתי לעצמי שלא יהיה יותר גרוע, שהנאצים/קוזקים לא יתדפקו לעת ליל על דלת הבית ואאלץ באישון לילה לארוז את מעט מטבעות הזהב ולעלות על רכבת, ולא רכבת הרים.
אז פלאש פורוורד לכמה חודשים אחרי. בדיוק כדברי כוורת: "התעודד בננו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע". אז התעודדתי , והמצב נהיה יותר גרוע. התחוור לי שחיי הנישואין שלי היו פחות מוצלחים ממה שחשבתי. וחיש קל הספינה עלתה על שרטון (או במקרה של קולנוען – עלתה על סרטון). עברתי לגור ביחידה התת קרקעית שלי, הילדות הסתגלו חיש מהר למצב החדש כי לא היתה להן ממש ברירה, והאמת שגם לי לא. ומצאתי את עצמי בסיטואציה חדשה, אבא במשרה מלאה חצי שבוע ורווק פרוע במחצית השנייה. אז עשינו שלום עם המצב החדש ואחד עם השניה ועכשיו סופסוף יש לנו יחסים מצויינים, רק לחוד…
ואחרי כמה חודשי הוללות שלי הגיעה האהבה החדשה. מקסימה, יפה, אתלטית, סקסית, מצחיקה ובעיקר בדיוק בשבילי. בערך כשהבנו שזה רציני עלתה שאלה עיקרית אחת והיא MY PLACE OR YOURS ואם נדייק אז TLV VS SHOHAM כי מה יש בעצם להשוות? בתל אביב יש חיי תרבות, לילה, בילויים ומסעדות ובשוהם יש מספרה, בית קפה, בר שומם ופוקס במרכז המסחרי.
אבל בשוהם, מלבד מחירי הנדל"ן הזולים יותר, יש עוד משהו שקושר אותי לקרקע והוא שתי בנותיי. מצד שני, לא רציתי לקרוע את בת זוגי מהעיר התוססת שהיא כל כך אוהבת, אז התמהמתי עם ההצעה, עד שמכרסם אמפיבי אחד קטן (בעצם לא ממש קטן) הכריע את הכף.
מעשה שהיה כך היה… אי שם ביפו-תל אביב שחוברה לה יחדיו, בערך בשתים עשרה בלילה כדרכן של אגדות, אני מרגיש את מרפקה של הבתזוג בצלעותי: "קום, יש מישהו בשירותים". בחוסר רצון משווע, אני מקשיב לקולות קרקושי המים מהאסלה, מעודד את עצמי שזה בטח משהו בצנרת, ונכנס לשירותים למצוא שם חולדה ענקית מנסה לפלס את דרכה החוצה מן האסלה.
אין לתאר את התחושה האפלה שבה אתה מביט באסלה והאסלה מביטה בך בחזרה. מתוך אינסטינקט בסיסי אחזתי בחפץ הקרוב ביותר שהיה באזור, כפכף ההוואיינס של החברה (נזרק לפח באותו יום יחד עם בנזוגו). בעודי חובט בחולדה לקול צרחותיה כאילו היתה ג'וק, שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה, והורדתי את המים, פעם, פעמיים, שלוש ליתר ביטחון. והחולדה נעלמה שוב אל הביוב, לשם היא שייכת.
זה בערך הרגע שבו הבתזוג אזרה אומץ להוציא מילה מהפה ולהציע שנשים כל חפץ כבד שקיים בבית על האסלה. לאחר ששתי קסדות של טוסטוס (למכירה בפרטי) , סירים מחבתות ומה לא, כיסו את האסלה, הלכנו לישון מותשים וטראומטיים.
כמה שעות אחרי, שנינו מתעוררים מבוהלים לקול קרקושים הפעם מכיוון הארון. לאחר כמה ניסיונות הכחשה עצמית מהצד הנשי "זה רק שקיות ניילון", קיבלנו החלטה לא אמיצה בעליל, לפנות את הדירה התל-אביבית ולנסוע לשוהם בשיירת נגמשים השכם בבוקר. אחד אפס לחולדות.. יום למחרת הגיע המדביר הקבוע, שכבר הספיק ליצור מערכת יחסים אינטימית ועונתית עם בת הזוג שמבוססת על עונות הרבייה של כל מיני רמשים.
and the rest is history, Shoham it is
מספר חודשים קדימה, ואחנו כמעט בסוף השנה. לאחר שהמחווה הרומנטית שלי של פינוי שני מדפים בארון הבגדים זכתה לתגובה הפושרת : "יופי חמודי, עכשיו יש לי מקום לחלק מבגדי הקיץ". ולאחר מספר חישובים פייסניים, לפתע נזרקה הפצצה לאוויר : " רגע אחד, מה יהיה עם הנעליים שלי?"
כך שבערב ראש השנה האזרחית שוב מצאתי את עצמי בחוויית ההרד קור של הזוגיות, קניית ארון באיקאה. כולל נקניקיה וצ'יפס.
אז לסיכום, אם למדתי משהו מאיחולי השנה שעברה, זה לא לאחל לעצמי שלא יהיה יותר גרוע, אלא לאחל שיהיה טוב יותר. אז 10…9… שתהיה שנה מדהימה יותר מקודמתה 8..7.. שנדע לחיות יחד בזוגיות אוהבת, מפרגנת ואמיתית 6..5.. שנצליח ליהנות מההווה, לחיות בשלום עם העבר ולראות את העתיד 4…3.. שכל יום יהיה טוב יותר ממשנהו 2.. טפו טפו וחמסה 1… happy new year .