אם יקום עוד גבר אחד בעולם הזה ויעז להמציא עוד המצאה מטופשת שכזאת אז מן הראוי יהיה לערוף את ראשו ומיד. ממש ככה – פשוטו כמשמעו – לערוף בהינף חרב אחת!
"ווישט" אחד, וגמרנו, ושהראש המטופש והערוף שלו ייפול ישר לתוך הדלי, ולא יתגלגל ככה סתם ברחובות העיר ויטבע באיזה נהר.
דלי ממתכת כזה, משהו יצוק- איכותי 'אחו שילינג' – שבזמן הפגיעה נוכל כולנו לשמוע את הצליל המתוק של המתכת בשנייה שהראש פוגש את הדלי.
תבינו, זה הכול עניין פיזיקאלי, בגלל המרחק שקיים בין הדלי שנמצא שם למטה לבין הראש שמונח מעל הכתפיים של האיש שעומד שם למעלה –יש לראש חתיכת דרך עד שהוא יפגע בדלי ('חתיכת דרך' במושגים של ראש).
פער הגבהים והמשקל של הראש כשהוא כבר לא מחובר לכתפיים, הוא זה שיוצר את הצליל הטהור והמזוקק. ככה עשו פעם – הייתה מלכת לבבות אחת שעשתה את זה כל הזמן, ערפה ראשים כמו כלום.
דוגרי – הגמדה צדקה, צדקה לגמרי. הרי מה בעצם היה לה שם? צבא של קלפים ומלא צפרדעים קטנות שכל יום מתעוררות עם רעיון אחר במוח המגעיל והירוק שלהן.
"אולי נמציא מכשיר שאפשר לדבר דרכו גם בלי להיפגש, יחסוך לנו המון קפיצות" / "אולי נוותר על כל החוטים ונייצר מכשיר נייד קטן שתמיד יהיה אפשר לאתר אותנו ונוכל לדבר מכל מקום" / "אולי נמצא דרך לשדר דרכו וידאו – נוכל לשלוח סרטונים מצחיקים עם מלא קללות" / "אולי נמציא רשת חברתית ונעלה לשם תמונות ממש טובות שלנו". מקרקרות, מקרקרות, כל הזמן עושות רעש.
אבל אז קמה צפרדע כזאת שחשבה שהיא חכמה במיוחד – "אולי נמציא מן פונקציה כזאת בטלפון הנייד שהמציא 'קוואקווא שולצי' ז"ל, שבמקום להתקשר ולקרקר אחד לשני בשכל – אפשר רק לכתוב".
אז היא ערפה לו את הראש. לא במידי, זה לקח לה קצת זמן, אצל כולם זה לקח לה קצת זמן. היה מן רפרטואר קבוע שכזה – תחילה היא נהגה לברך את 'קוואקווא שולצי' ז"ל ואת כל שאר הצפרדעים הממציאניות ז"ל – עשתה להם כבוד, ערכה לכבודם מסיבת תה שכזאת, עם מלא זבובים מתים כדי שהם לא יהיו צריכים להתאמץ ולצוד אותן – ואחר כך היא הייתה מנסה את ההמצאות שלהם בעצמה.
בדרך כלל זה לקח בין ארבעה חודשים לשנה עד שהיא הייתה פוקדת לערוף להם את הראש. במקרה של 'קוואקווא סימוס' זה לקח הרבה פחות, חודשיים וחצי בסך הכול עברו מהיום שהוא קיבל זבובים מתים ללשון על מגש של כסף עד היום שבו הראש שלו פגש את הדלי.
מלכת הלבבות שהתרגלה בעל כורחה לעולם החדש שכבר לא נשאר בו שום דבר אינטימי באמת, שכולם רואים בו כל היום טלוויזיה, מאוננים ברשתות החברתיות ומסתובבים עם הניידים שלהם תקועים בתחת, לא הצליחה להתרגל לקונספט המהפכני של ההודעות הכתובות.
בהתחלה היא התלהבה – כמו כולם. לקח לה כמעט שבוע להתרגל ללחיצות על המקשים, כי היו לה אצבעות שמנות. אחר כך היה לה נחמד – אבל עדיין היא לא הצליחה להבין באיזה טון נכתבו ההודעות שקיבלה. כועס, שמח, ציני??? אולי הם בכלל נשלחו בטעות? – זה בלבל אותה ממש. שיגע אותה שעכשיו בנוסף לעובדה שהיא לא רואה את הפנים היא גם לא יכולה לשמוע קול. היא גם לא ממש הבינה אם הבן אדם שאליו שלחה את ההודעה לא עונה לה בגלל שהוא לא קיבל את ההודעה – או בגלל שהוא פשוט לא אהב את מה שכתבה לו.
בהתחלה היו המון הודעות שלא עברו כמו שצריך, זה עשה המון בלגאן. בהמשך, היא מצאה את עצמה מקבלת המון הודעות של "ערה?", ובתכלס וברוב הפעמים היא הייתה פשוט מעדיפה לשמוע דפיקה בדלת. כי מה ההבדל בעצם בן צלצול של הודעה נכנסת לדפיקה קטנה בדלת, אם את ישנה – את ישנה. ואם את ערה – אז לפחות תמצי את העניין עד תום. שרמוטה לא קטנה הייתה מלכת הלבבות, שרמוטה רגישה.
היא הרגישה שההמצאה שהמציא 'קוואקווא סימוס' העלתה את כל עניין המשחקים לרמה חדשה של אובססיה, וממש לא מצא חן בעיניה הרעיון שאיזו צפרדע עקומה מכפר קטן תקבע לה איך יתנהלו חיי המין שלה.
להודעות הכתובות, כך היא הבינה, נכנס חזק אלמנט התכנון. היא תכננה מה היא הולכת לכתוב, ואז שינתה את הנוסח שוב ושוב לפי ההודעה שהיא חשבה שהיא הולכת לקבל בחזרה, וכך היא תמללה לעצמה תסריטים שלמים, טלנובלות שלמות היא יכלה להפיק רק מהטיוטות שנשמרו אצלה במכשיר – וזה הרי לא ייתכן שהיא, מלכת הלבבות, תשב לבדה בארמון הלבבות שלה ותנסה לנסח הודעות כתובות שעות על גבי שעות. וחס וחלילה – שלא יהיו ארוכות מידי ולא קצרות מידי, לא מזמינות מידי ולא מרחיקות מידי. כל הניסוחים האלו לא השאירו לה זמן לטפל בעניינים השוטפים של הממלכה – מה היא בעצם צריכה את כל זה, היא הרי לא סופרת – היא מלכה!
ביום שהיא מצאה את עצמה מנסה לנסח הודעה לאביר אחד עם בעיות בחניכיים, שלקח אותה לבלות איזה ערב, הפך אותה ומאז לא התקשר ארבעה ימים. בו ביום, בזמן שישבה על כס המלכות לבדה והתחילה לכתוב לו משהו על זה שאלוהים נותן אגוזים לאלו שאין להם שיניים – באותו היום בדיוק היא הבינה שממלכה קשוחה ואכזרית היא הפכה לרכיכה מודרנית. מבחינתה זה היה עניין של זמן עד שהשמועה תתפשט בממלכה כולה ונזק בלתי הפיך יגרם לתדמיתה בעיני הנתינים.
באותו הרגע בדיוק היא נתנה הוראה חד משמעית לערוף לו את הראש, את ראשו של 'קוואקווא סימוס' ז"ל ובאותה ההזדמנות זומן לחגיגה האביר עם הבעיות בחניכיים ז"ל – המון טיפולי שיניים כואבים חסכה ממנו, זה הרי כבר לגמרי מיותר עכשיו כשהראש שלו מונח בתוך דלי.
אבל הצליל הזה של הנפילה, הרגע שבו שני הראשים נחתו להם בתוך דלי המתכת. הבום הכפול, זה היה שווה את הכול! את כל אותם ארבעת הימים שבהם ישבה על הנייד ומידי פעם שלפה אותו רק כדי לבדוק עם הבעייתי שלח לה "ערה?". זה היה שווה גם את כל ארבעת הימים שבהם צפתה בשידורים חוזרים של "קרובים קרובים" בלופ בחינוכית 23, תקעה גלידות שרק הפכו את האצבעות שלה ליותר שמנות והוציאה גזירה חדשה שמוציאה את הרשתות החברתיות אל מחוץ לחוק .
היא עמדה שם וחשבה לעצמה – כמה טוב שהיא לא שלחה לו את ההודעה על האגוזים, אגוזים בתחת שלה ודווקא חבל, מלא ויטמינים וברזל – היה יכול לפתור לו הרבה בעיות לטווח הרחוק. ואגב, הכמות המומלצת לאגוזים היא עד שתי מנות ליום – היא בדקה במנוע חיפוש.