אנחנו הנשים השתפרנו בתחום של איבוד העשתונות

אתמול בלילה עת חישבתי להתעלף בסלון , הוחשתי לטרמ שם תקעו לי אינפוזיה ואבחנו דלקת ראות.
הראשון שטיפל בי היה פרמדיק ערבי מקסים ולבבי ולכן מיד חשדתי בו ובדקתי טוב טוב מה הוא שם לי באינפוזיה.

אחר כך הכניסו אותי לחדר של הביוקר עם טלוויזיה משלי וכורסה משוכללת מעור שאפשר להתרווח עליה אחורנית והכל היה סבבה עד שהכניסו לי איזה דוס לחדר.
הדוס היה אפילו עוד יותר מקסים ולבבי מהערבי ולכן מיד חשדתי גם בו.
ואז שודרה כתבה בחדשות על חיילות בצה"ל שקיבלו צל"ש וכשבדקו את נימוקי המפקדים לצלש, כל הנימוקים היו אחידים – "החיילת לא איבדה את עשתונותיה. "
מבעד לערפל 40 מעלות החום והאינפוזיה, הייתי מאוד גאה בחיילות האלה שלא מאבדות עשתונות ולא צורחות – "אמאל'ה!! ! אני מתההה!! !!" בשעת פעילות מבצעית.

מרוב התרגשות אני בעצמי כמעט איבדתי עשתונות ונהיה לי חשק לפיפי.
אז ניסיתי לקום מהכורסה של הביוקר עם הגב מוטה אחורה ועם האינפוזיה ביד ויצא שגמרתי על הרצפה כשאני, הכורסה ומקל האינפוזיה התאחדנו לכדי מיצג סביבתי.
מיד הדוס והפרמדיק הערבי חשו אלי להצילני ואני נמלאתי באהבת אדם ופתאום לא הבנתי בשביל מה צריך מלחמות.

בדרך לשירותים הבטתי בכל הרופאות המיומנות ובכל הפרמדיקים שסביבן ואמרתי לעצמי שאיזה מזל שהם כאלה חסונים, הפרמדיקים, כי אם לאחת הרופאות כאן יתחשק לאבד עשתונות אז מיד הפרמדיק יכניס לה שתי סטירות עד שהיא תתעשת ותחזור לעבוד כרגיל.

ובכלל בעודי צועדת אל השירותים פתאום הבנתי עד כמה אנחנו הנשים השתפרנו בתחום הזה של איבוד העשתונות וזה כולל גם אותי.
אמנם הפעם קצת איבדתי עשתונות אבל אני די גאה לומר שבדרך כלל כשאני קמה לעשות פיפי בלילה אני מתפקדת לגמרי בסדר ולא מאבדת עשתונות לרגע אפילו שלילה וחושך ולא רואים כלום.
כן, אנחנו הנשים עשינו כברת דרך, ללא ספק, אנחנו כבר כמעט לא מאבדות עשתונות אף פעם. חוץ מזמן המחזור, כשאנחנו במחזור אנחנו עדיין נקבות היסטריות לגמרי ואז אם אנחנו חוטפות אז זה רק בגלל שמגיע לנו.