מה שהפך את תל אביב לאתר אטרקטיבי כל כך, כמו גם את פריז, ברלין וכל מטרופולין נחשב בעולם הוא האמנות והמרכז התרבותי. אמנות היא שפה שיכולה להוות התנגדות לשיח האלים שקיים ברשת ומחוצה לה. העובדה שרק אחוזים בודדים מתקציב המדינה שלנו מוקדשים לכך (לעומת עשרות במקומות אחרים בעולם) מעידה על כך שזה אחד הנושאים החשובים לדבר עליו בבחירות הקרובות.
עוד באון לייף:
- אורנה בן דור: אני שמחה שהבן שלי חי בארה"ב
- לימור לבנת: רשימת הליכוד לכנסת היא תקלה
- ויקי קנפו: לממשלה לא אכפת מהפריפריה
ההיבט הראשון שחייבים לדבר עליו בהקשר זה הוא חינוך. אמנות אמורה להיות נוכחת בחייהם של תלמידים מגיל צעיר. התמזל מזלי ונולדתי במרכז וכל חיי למדתי אומנויות: בבית הספר היסודי, בתיכון בתלמה ילין ואחרי הצבא משחק בסמינר הקיבוצים. תקופת בית הספר היסודי כללה ביקורים במוזיאון עם מדריכים שמלמדים במהלך הסיור, נסיעות להצגות וסל תרבות עשיר. כילדה, היה לזה ערך אדיר – עד כיתה ה' למדתי את כל האומנויות והכרתי שמות של מחזאים, ציירים ומוסיקאים מהארץ ומחו"ל. החשיפה הזו בגיל ההתבגרות מעניקה לך יותר אופציות, במיוחד אם את שונה, רגישה או פשוט קצת אחרת, אם את רוצה להביע את עצמך בעוד דרכים חוץ מאלה המוצעות בדרך כלל. כשרציתי להביע את עצמי היה לי מפלט, הייתה לי במה, הייתה לי את האפשרות לשיר, לשחק, לצייר. גם אם לא הייתי טובה במתמטיקה, מצאתי דברים אחרים שהייתי טובה בהם.
בסביבה שגדלתי בה היה לגיטימי להיות אמנית. אז נכון, שמעתי אמירות נוסח "אמנית זה לא מקצוע" אבל באופן יחסי באתי מסביבה שיש בה בתי ספר ייעודיים ויש עוד המון אנשים לפני שעשו את זה: דנה דבורין, טל מוסרי ויהודה לוי – זה מסלול מקובל. אפשר לומר עובדתית וזה נכון גם בראייה היסטורית שמי שהתמזל מזלו, והיה ברדיוס קרוב גאוגרפית ולהורים שלו היה את הכסף לשלם יותר, הייתה לו את ההזדמנות להתקדם. אני זוכרת שלמדו אתי אנשים שישנו כל התיכון אצל סבתא שלהם כדי ללמוד אומנויות. זה קשור לפיתוח ותקציבים, למה שלא יהיה תיכון מעולה כזה באזורים נוספים? החוויה הזו מגיעה לכל התלמידים במדינה, לא רק למי שנולד לזה והתכוונן לתוך זה.
אנחנו חייבים לשים דגש על המטען התרבותי שילדים מקבלים, על החשיפה לאומנות כאלטרנטיבה לחוות את העולם. נושאים כמו אלימות מילולית ופיזית, סובלנות, שיווין וקבלת השונה הם רק חלק מהתכנים שיכולים להיות מטופלים בקרב בני נוער על ידי ובעזרת אומנות. אומנות פותחת המון ערוצים ובאופן כללי יוצרת אנשים מגובשים, עשירים ומחוברים לעצמם. ילד שאין בקרבת מקום מגוריו מרכזי אומנות, ולכן לא יכול לפתח את כישורי המשחק והכתיבה כי ההורים שלו לא יכולים להסיע אותו שעה-שעתיים אחה"צ, נפגע מההיעדר הזה באופן ישיר.
לפני כמה ימים הלכתי ברחוב ופנו אלי שלושה בני נוער בגילאי 16 17 שספרו לי שיש להם מרכז לאומנויות שם הם מציגים את התערוכות והתוצרים האומנותיים שלהם והמרכז הזה עומד בפני סגירה. יש צמא וצורך גדול מאוד קונטרה ללימודים הקונבנציונליים. כמה חשוב שיש מקום כזה שהילדים מגיעים אליו אחרי הגיאוגרפיה והמתמטיקה ויכולים ליצור. זה אבסורד שיש בישראל הרבה אנשים שרוצים ליצור אבל התנאים כל כך קשים.
ועכשיו, יש את ההיבט השני שחייבים לדבר עליו והוא להצליח להתפרנס מאמנות.
עבדתי בבית קפה וכל מי שעבד אתי היו עורכי וידאו, קולנוענים, מוזיקאים, שחקנים וזמרים. במשמרת הראשונה את מנסה ליישם את כל מה שלמדת במשחק, שירה או בכל אמנות אחרת, ובמשמרת השנייה את רצה ואוספת את הטיפים. זה אפשרי, עובדה. אבל זה לו"ז מטורף שקשה לעמוד בו ולא תמיד זה מצליח.
בשנה האחרונה חברו כמה ארגונים ובראשם שח"ם להילחם על תקציב המדינה לתרבות. אנחנו בתקופה בה יוצרים ויוצרות עושים סרטים שזוכים להכרה בינלאומית ועושים הסברה בכל העולם – נדב לפיד יוצר הסרט "גננת" שעובד בצרפת ואסף קורמן יוצר הסרט "את לי לילה", רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ עם הסרט האחרון שלהם "גט", ו"מיתה טובה" של שרון מימון וטל גרניט. הפעילות המשמעותית הזאת והתהודה הבינלאומית רק מוכיחה כמה כוח יש לאומנות מעבר לים בהסברה והשמעת קולות שונים.
יש אנשים יקרים שעובדים ימים כלילות ומנהלים מרכזי תרבות ותאטראות במקומות שונים בארץ דוגמת נועה רבן בדימונה, משה נאור בחיפה ורפי ניב בבאר שבע. הם מפיחים רוח חיים אמנותית במקומות שהם לא תל אביב. הם מספקים פרנסה ותעסוקה לשחקנים צעירים ומבוגרים ובעיקר חושפים אוכלוסיות שלמות לתרבות ואומנות. דוגמא נוספת ומעוררת השראה הם חבריי דנה יצחקי ובועז דן שפתחו לפני חודשיים תיאטרון באילת ובטקס הפתיחה סיפר המחזאי יהושע סובול שהוא נפגש שוב ושוב עם שרי תרבות (הרי הם מתחלפים פה אחת לשנתיים) והפציר בהם להקים בכל עיר בארץ מרכז תרבות. לא הרבה קרה עם התחינה הזו.
לאומנות ישנו גם היבט כלכלי. כל אירוע תרבות שמתקיים כמו תיאטרונטו, פסטיבל הסרטים בחיפה או פסטיבל התיאטרון בעכו מכניס הרבה כסף לערים המארחות. יש כל כך הרבה אנשים שמתים ליצור, כל כך הרבה אנשים מוכשרים שכותבים סדרה ומגישים פרזנטציות אבל הם צריכים עזרה, הם צריכים כוח ודלק להמשיך ולעשות זאת. זה שאנשים עושים את זה בכל מחיר ועובדים בשלוש עבודות זה נהדר אבל אי אפשר לסמוך על זה. המדינה חייבת לספק מענה לפני שאנשים יתייאשו.
במדינה כמו שלנו בה הצבא הוא צבא העם ונושאי בטחון וצבא מעסיקים אותנו יום יום, יש הנוטים לחשוב כי התרבות והאומנות הן שניות במעלה. זו טעות- תרבות היא חינוך, היא שפה, תרבות היא כלכלה, תרבות היא שיח והשפעה על גדילה וצמיחה של האוכלוסייה שגדלה כאן. תרבות ואומנות הן חוסן, הן כלב השמירה של אנושיות וצלם אנוש, וכשהן נחלשות כולנו נחלשים יחד איתן.
אלמה דישי משחקת בימים אלה בהצגה גיבור הלובי בתיאטרון חיפה.