אז נכון, לא ממש הופתעתי לגלות שבגיל 42 (שאוטוטו עובר ל 43) אני צריכה לעשות מי שפיר.
אבל מה שלא עלה על דעתי זה שבגיל 42 הסטטיסטיקה אצלי לתסמונת דאון מתחילה מ 1:50!!!
אתם קולטים? כן כן,. סיכוי של אחד לחמישים!! זה מטורף!!
ומה שזה אומר בעיקר זה שיש סיכוי אצלי לא קטן בכלל (1:50!!), שאחרי כל החודשים שעברתי, אני בכלל אגלה עוד כמה שבועות שההיריון לא תקין.
אז בסדר, כולם אומרים שזה רק מספר וזו רק סטטיסטיקה, אבל בסופו של דבר זו כן עדיין סטטיסטיקה של 1:50 (או יותר מדוייק, 1:209 אחרי החלבון העוברי), ואני לחלוטין מתה מפחד שמשהו ייצא לא תקין.
ולא רק זה, אלא שעל הדרך אני מגלה שיש את בדיקת הצ'יפ הגנטי, שיותר ויותר רופאים ויועצים גנטיים ממליצים עליה ('בטח בגיל שלך ועם סטטיסטיקה כמו שלך'), ולמי ששואל מה זו הבדיקה הזו בדיוק ? אז בכמה מילים, זו פשוט הרחבת הבדיקות שנעשות על אותם מי שפיר, לבחינת מומים קשים נוספים (וכן, זו גם עוד דרך להוציא ממך כסף, כי זה עדיין לא מספיק פופולרי כדי שיוכנס לסל הבדיקות המסובסדות, אבל לכי קחי את הצ'אנס שלא לגלות בזמן גם מומים קשים אחרים).
אז עשיתי גם את זה. ואולי הרחבתי את הכיסוי של הבדיקות שנעשות, אבל באותו הזמן הגברתי גם את מד החרדה שלי, כי סה"כ יותר בדיקות זה גם אומר עוד יותר סיכוי לגלות יותר פגמים או חוסר תקינות בעובר.
ביום של הבדיקה עצמה, כל הכוחות שהצלחתי לגייס כדי להדחיק את כל הפחדים שקשורים לבדיקה הזו, נעלמים, והחרדה העצומה שוב תופסת את מקומה, כולל מחשבות חדשות כמו המחט שעתידה להיכנס אליי לבטן ולרחם (תוך שאני מדמיינת מחט ענקית שצריכה לפלס את דרכה..),
ובאותם הרגעים אני רק מודה לאלהים שהשכלתי לבחור ברופא שהוא לא רק ידוע כמאד מקצועי אלא גם נחמד למדי, בלשון המעטה.
כי תקשיבו, זכיתי ברופא פשוט מקסים שהסביר לי בצורה הכי נעימה שניתן, מה הולך להיות, בכל שלב של הבדיקה, וגם אחריה, ולמרות כל הסיכונים והפחדים שהוא כנראה היה חייב לתאר בפניי, ולמרות החרדתיות שעד כה סירבה להשתחרר ממני, אותה נעימות שבו, איכשהו, הצליחה לפוגג את הפניקה שבי, מה שכנראה עזר גם לבדיקה עצמה לעבור בנעימות וללא כאבים בכלל (ומי בכלל זוכר את המחט?).
אז הבדיקה עברה בשלום. טפו טפו.
ובינתיים כאמור, אני יום אחרי כבר בבית, בלי שום סימנים, וכנראה יש סיכוי שגם זה יעבור בשלום.
אז רק נותר לי (ממש רק) לחכות עוד בין שבועיים לארבעה שבועות עד שיתקשרו אליי עם התוצאות.
אין לי מושג איך אני הולכת לעבור את החודש הזה.
המספר 1:50 או אם תתעקשו 1:209 לא באמת מצליח לצאת לי מהראש, אבל איך בדיוק אפשר לתפקד כשהראש תקוע רק על זה..
אז אני אנסה לעשות מה שאפשר אולי במצבים כאלו. להדחיק ולנסות (להשתדל לפחות) להעביר את הזמן איכשהוא.
תחזיקו לי אצבעות.