תחשבו על איזו פעם שבה כעסתi מאוד על מישהו, כעס גדול ונוראי. לא משנה אם זה מישהו קרוב או לא. נסו רגע לשחזר איך הרגשתi בגוף, כולכן בוודאי מכירות את ההרגשה. ואיך פתרתן את הקונפליקט בסופו של דבר?
דפוס ההתנהגות השכיח ביותר במקרים האלו הוא הדחקה. מחכים עד שהכעס ידעך וממשיכים הלאה. עם הזמן שוכחים מזה או יותר נכון מדחיקים את זה, עד לפעם הבא שזה יקרה עם אותו אדם או עם מישהו אחר.
מה קורה לנו ברגע כזה של כעס? ישנו מן כוח חזק כזה שהולך ונבנה סביבנו והופך אותנו קשיחים ונוקשים (הגוף מפריש הורמונים שמכינים אותנו למצב אפשרי של מלחמה), ובפנים אנחנו סוערים וגועשים (שוב, רמת האדרנלין בגוף מאוד גבוהה) וברמה המנטלית הולכת ונבנית לה חומה בינינו לבין האדם שעומד מולנו, חומה שמורכבת מרגשות עזים של כעס, ההאשמה והצטדקויות אינסופיות. מבעד לחומה הזאת שנבנית אנחנו לא יכולים לראות או להרגיש את הצד השני. אנחנו נאטמים אליו.
ואז הכעס שוכך ואנחנו נרגעים וממשיכים הלאה. אבל מה קורה לנו בגוף? לאן כל האנרגיה הזאת הולכת? איך אנחנו מפנים אותה מהגוף? יכול להיות שגם היא שוקעת ונדחקת לה אל עומק תאי גופנו, עד לסיבוב הבא?
ומה קורה לתאי הגוף? לחץ דם גבוה, מגרנות, כאבי ראש, כולסטרול, אולקוס, בעיות מעיים, כאבי מחזור, בעיות פוריות, דלקות באיברים שונים, שבץ, סוכרת…. ודברים עוד יותר גרועים שאותם אני נמנעת מלהזכיר, הן רק חלק מהמחלות שמתפתחות בגופנו כתוצאה מכל האנרגיה השלילית המצטברת הזאת.
אז איך אנחנו פותרות את המעגל ההרסני? הפתרון שאציע הוא בוודאי האחרון אותו תסכימו לייצר. יחד עם זאת, הוא היחיד שיכול להוביל לשינוי משמעותי בקשר שלכן עם הסובבים אתכן והכי חשוב באיכות החיים שלכן ובמצבכן הבריאותי.
בשלב הראשון תסדקו חריץ קטן באותה חומה שנוצרה סביבכם, דרכו תציצו לרגע אל עבר האדם שעומד מולכן. הצצה קטנה. לאחר מכן נסו להגדיל את הסדק לאט לאט יותר ויותר והתמונה שלכם של אותו אדם שעומד מולכן תלך ותתבהר. פאוזה קטנה. תעשו freeze. מה הוא מרגיש? מה עובר עליו? איך זה מרגיש לעמוד מולי כרגע? מה אני מביאה לסטואציה? תעבירו את הפוקוס מהגוף שלכן אל המרחב של האדם שעומד מולכן. מיד תרגישו ברמות הסטרס שבגוף יורדות. המוח משדר לבלוטות שאפשר להפחית את הפרשת הורמוני הסטרס. כבר אתן מרגישות יותר טוב. תקשיבו. תהייו בשקט רגע. תנו לצד השני לדבר. תנשמו בינתיים. רמת הסטרס ממשיכה לרדת. עכשיו כשאתן רגועות יותר, תענו אבל בקול רגוע יותר. רמות הסטרס של האדם שעומד מולכן ירדו בהתאם לסיטואציה שהוא חווה, כלומר המוח שלו ייתן גם הוא הוראה לבלוטות להפריש פחות הורמוני סטרס.
ברגע שראיתן את הצד השני והקשבתן לו, הוא יפסיק לצעוק ולתקוף כי שומעים אותו, מקשיבים לו, רואים אותו. מחקרים בדקו והוכיחו שהפחד הכי נורא של היצור האנושי הוא לחדול להתקיים, לא להיות. כאשר מבטלים אותי, לא מקשיבים לי, לא רואים אותי, אני כאדם מתעמתת עם הפחד הכי גדול שלי: לחדול להתקיים. זה לכשעצמו מכניס אותנו למצב של סטרס.
דפוס הכעס והאטימות הוא דפוס שקופץ לנו באוטומט. אם לא ניתן עליו את הדעת ונשקיע מודעות בשינוי הוא ימשיך להיות חלק מחיינו ומהדרך בה אנו מתנהלות בעולם.
אם נסתכל על מצבנו החברתי-מדיני נראה שאנחנו מתנהלים באותו אופן כעם. אין לנו סובלנות אחד כלפי השני ובטח שלא כלפי אוייבנו. המלחמה האחרונה הוכיחה לנו עד כמה אנחנו מתבצרים בתוך חומותינו ונאטמים לכל מי שמתנגד לדיעותינו. לא פתרנו את הקונפליקט, הדחקנו אותו. ובקרוב, סביר מאוד להניח שהמפלצת תשוב ותרים את ראשה.
אם בא לכן להתחיל לחולל שינוי בחייכם אתן מוזמנות לצאת איתי לדרך של אימון אישי בגישה רוחנית, להפרד מכעסים, לשנות דפוסים, להתנהל מתוך מודעות והקשבה לעצמכן ולסביבה.
להפסיק לכעוס זו בחירה בדרך חיים חדשה ובריאה יותר!
יום נפלא ונטול כעסים לכולן !