תמיד היתה לי מן תחושה שאם אעצום את העיניים חזק ואדמיין את מה שאני רוצה שיקרה- זה יקרה. ככה, כבר מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי עוצמת עיניים לפני השינה, בחושך, ומדמיינת איך אני שרה מול קהל עצום, המעריצים צועקים את שמי, שרים את השירים שלי, איך אני מודה לכולם, מחבקת, מנשקת, חותמת על נייר: באהבה, שירי מימון (כבר אז היתה לי חתימה).
כשלא זכיתי ב"כוכב" חרב עליי עולמי
ופתאום, כבר בגיל 10, מצאתי את עצמי על בימת הפסטיגל. הייתי כל כך חדורת מטרה שהחברות שלי היו צוחקות עליי. כשהן היו חופשיות, מתנסות וחוות, אני נמנעתי. לא רציתי לעשן איתן את הסיגריה הראשונה. אמרתי שכשאהיה מפורסמת אני לא רוצה שיגידו שאני מעשנת. הייתי לחלוטין בידיעה ובתחושה שזה היעוד שלי. שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. שהאהבה שלי לבמה, למוזיקה ולקהל היא חלק ממני.
שירי מימון בכנס "נערות מנהיגות שינוי" של און לייף ועיריית כפר סבא (צילום: בני גם זו לטובה)
וכך הלאה – להקת נוער, להקה צבאית, הופעות באילת ואז ההזדמנות החד פעמית הזו ב"כוכב נולד". הלכתי לשם, אני מודה, כי אמא שלי שכנעה אותי. לא רציתי כי זה היה נראה לי ילדותי מאוד, ופתאום זה התגלגל והבנתי שזה גדול ומשמעותי. כשלא זכיתי הרגשתי שחרב עליי עולמי, אבל אז הבנתי שזו רק תחילת הדרך.
בדרך, לאורך השנים היו לא מעט מכשולים, ענקיים אפילו, שגרמו לי לא פעם לחשוש. מכירות את המשפט הזה: "היזהרי עם המשאלות שלך הן עוד עלולות להתגשם"? נבהלתי. פתאום תקף אותי פחד שהחלום הזה הוא לא באמת בר ביצוע. מה חשבתי לעצמי? איך אני, הקטנה, מקרית חיים, ניצבת בתוך עולם מלא בכשרונות, ללא כלים, ללא השכלה מוזיקלית – רק אני והקול שלי. הקול שלי והחלום. זה שלא עזב אותי בלילות. למה אני חושבת שבכלל אצליח?
אבל הוכחתי לעצמי שדבקות במטרה, אמונה באמת שלי, בכישרון שלי, אינטואיציה וכוח רצון – זאת הצלחה. הצלחה אישית שלי. חשוב לי להגיד, אני מרגישה שהצלחתי, אבל לא הכל ורוד, ויש הרבה פחדים ויש הרבה חששות, ואני מקפידה לחזק את עצמי ולהגיד שזה הייעוד שלי, ששום דבר לא יתקע אותי במקום. לקחתי מסביבי אנשים חשובים ואהובים וחזקים שעוזרים לי גם ברגעים הקשים.
הרגע המרגש על במת האירוויזיון
התמיכה מסביב היתה תמיד חשובה – אמא שלי תמיד תמכה בזה שאהיה זמרת, אבל אף אחד לא תיאר לעצמו, בהתחלה, שזה יגיע לסדר הגודל הזה. אני זוכרת שכשעמדתי על הבמה באירוויזיון, כשישראל עברה לשלב חצי הגמר והיה ברור שלמחרת יהיה הגמר – עמדתי על הבמה עם דגל ישראל ביד אחת עם כל המתמודדים שעלו לחצי הגמר, ומבין אלפי האנשים בקהל אני פתאום רואה את אבא שלי שלא האמין שזה קורה. זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי, הישג כזה מטורף שהם בעצמם לא חשבו שיקרה.
אבל העבודה הקשה לא מסתיימת, גם היום כשכבר לכאורה הגשמתי את עצמי. תמיד ארצה עוד, תמיד יש לאן לשאוף. גם היום לפני השינה אני עוצמת את העיניים, מודה על הטוב ועל הרע, על הילד שהבאתי לעולם, ואז החלומות שוב מתקיפים ושוב הדימיון משתולל.
כשאני חושבת עלי מישהי שנמצאת היום בתחילת הדרך, לא משנה באיזה תחום, עם כל החששות והפחדים של נערה מתבגרת, אני רוצה לומר לה לא לפחד מהחלומות הכי גדולים, לדהור קדימה וללמוד מטעויות. לכו עם החלומות שלכם הכי רחוק שאפשר.
איזה כיף זה. זה המנוע שלי ורק שלא יכבה לעולם.
שירי מימון (צילום: בני גם זו לטובה)
אז על מה אתן חולמת בלילה?