מאז ההכרזה על הבחירות אני שומעת את המילים "אין מה לעשות עד הבחירות, אין שר חינוך", אני קוראת אותם בתגובות, שומעת אותו בשיח ההורי ואני רוצה להגיד ? די.
כבר שבעות שאני מנסה להיות הכי פוליטקלי-קורקט, להגיד את המילים הנכונות, לא לעצבן אף מפלגה, בכל זאת צריך לדאוג להיום שאחרי הבחירות, כי העבודה שלנו למענן לא תסתיים ב-17 למרץ.
אבל אני לא יכולה יותר.
תרשו לי להגיד עד כאן!
הגיע הזמן שנשנה את השיח, הגיע הזמן שנשנה את סדר העדיפויות המחשבה.
שנכיר במציאות.
אז אין ממש ממשלה. וכולם עסוקים בבחירות.
אבל אף אחד לא יעלה על דעתו שבגלל זה נתעלם ממשבר בטחוני כי "אנחנו בדרך לבחירות", וזו בעיה שצריכה לחכות.
אף אחד במדינת ישראל לא יעלה על דעתו לא לטפל במשבר בין לאומי אם יפרוץ כי "אנחנו בדרך לבחירות".
ואם חלילה תקרוס הכלכלה ? מה אז יחכו לבחירות כי אין מה לעשות?
האם הילדים שלנו יוצאים לחופשה מעכשיו ועד אחרי הבחירות?
סגרנו את המדינה עד אחרי הבחירות?
ברור שלא.
אז איך זה שבקלות אנחנו מוותרים על פתרון סוגיית החינוך בגיל הרך?
איך זה שאנחנו מפקירים את ילדנו בתנאים לא תנאים, איך זה שכולם מסכימים שצריך לטפל בזה, אבל אחרי הבחירות.
תרשו לי להגיד לכם- זה לא שאין שר חינוך ? יש אחד כזה קוראים לו בנימין נתניהו. הוא למעשה שר החינוך בפעול, הוא אחראי על משרד שממשיך לעבוד גם עד הבחירות. הוא זה שיכול לספק לנו פתרונות.
אז אם יש שר, איך זה שהוא מתעלם מהמצוקה? איך זה שהוא מתעלם מקריאה של למעלה מ-2,600 אזרחים ששלחו לו מכתב במסגרת קמפיין טרום טרום טראומה? איך זה שהוא לא טורח לענות ולו ? בקשתכם בבדיקה?
סגן שר החינוך, שמכהן בתפקידו ומגיע למשרד, שנראה היה שיש לנו אוזן קשבת אצלו, שהסכים להיפגש עם נציגות הקמפיין בשיא הלחץ שלו לפני הפריימרז, ישב מולי ופיזר הבטחות, ומילים, ותמיכה, והצהרות על בדיקה מהירה, וניסיון לפתור את הסוגיה עוד השנה"ל בפתרונות שיכולים לסייע במשהו. אבל הבטחות לחוד ומעשים לחוד. חודש מהפגישה עמו, חודש שיכלנו להתקדם במשהו, וכל מה שאני שומעת אלו תירוצים. ו"אחרי הבחירות".
ואיך זה שגם אנשי משרד החינוך עצמם שותקים? איפה האחריות המקצועית שלהם?
כמעט שנתיים אני שומעת תירוצים והסברים ומילים יפות, כמעט שנתיים שאני שומעת מומחי חינוך והתפתחות וחינוך, שתי ישיבות בוועדת החינוך של הכנסת, שכולם הסכימו בהם שהמצב מצריך תיקון מידיי, אבל שנתיים ואין כלום.
כמעט שנתיים שמתעלמים מהילדים, שנתיים ששולחים הורים למאבקי כוח בינם לבין עצמם , בינם לבין הרשות.
ואני לא מוכנה לשתוק יותר.
נמאס לי לשמוע עכשיו זה בחירות, לא מוכנה לקבל את המצב בו אומרים לי אין פתרונות.
כבר שנתיים שאנחנו זועקים את הדרוש תיקון, את ההתאמות הנדרשות במערכת על מנת שיחדל המצב בו הילדים נדרשים להתאים את עצמם למערכת במקום שהמערכת תתאים את עצמה לילדים.
כבר שנתיים שאנחנו מתריעים על היחס שבין מספר הילדים לבין הצוות המטפל, על הצורך האקוטי בהתאמת המבנים לגילאי הילדים, על הצורך בהתאמת סדר היום, חשיבות התזונה והמנוחה.
וכן ברור שהדברים לא יקרו בין לילה, ושאין פתרונות קסם, אבל יש פתרונות חלקיים שכן ניתן לעשות ולו להקל מעט, ויש פתרונות שצריכים להגיע כאן ועכשיו, לא אחרי הבחירות, לא עוד שנה"ל, לא בבחירות הבאות.
עכשיו.
ואל תטעו, אנחנו במלחמה. מלחמה לא מול אויב במחוץ, אלא מול אוייב פנימי, אל מול שעון מתקתק ונזק לילדים שאנחנו נשלם עליו, כהורים, כחברה, כמדינה.
אז איכפת לכם להפסיק להגיד לי לחכות אחרי הבחירות? כי ילדים בני שלוש לא יכולים.