מי חכם יותר – איינשטיין או הדלאי לאמה? לא יודעת, מה שבטוח זה ששניהם מאוד חכמים, אבל באופן מאוד שונה. רובנו ערים לקיום אינטליגנציות מרובות ויודעים שהקישורים החברתיים של אדם לא פחות משמעותיים מהיכולות האנליטיות שלו לחיזוי היכולת שלו להגשים את עצמו ולתרום לחברה. במפתיע, למדנו להרגיש חכמות גם כשאנו מניחות שבקרב מוחות מול איינשטיין לא ננצח, בשביל רובנו החכמה היא עולם רב ממדי, בו אנו יכולות להרגיש שמחות ושלמות עם המקום אותו אנו תופסות.
אבל לא תמיד זה היה ככה. פעם החוכמה הוגדרה באופן חד ממדי והייתה נחלתם של גברים בעלי רכוש ומעמד. כך זה היה בדמוקרטיה האתונאית וכך זה המשיך להיות עד תחילת המאה העשרים ואפילו לקראת סופה (בשוויץ) – לא עוד!.
גם האמנות, שבתקופת הרנסנס הייתה כמה שיותר ריאליסטית, מדויקת יורדת לפרטי האנטומיה, מתעסקת היום לא פחות במופשט. גם על השאלה מה יותר "אמנותי" – דה וינצ'י או פיקאסו? תהיה התשובה – שניהם אבל בצורה מאוד שונה. התהליך, המכלול, ההכשר הפכו למשמעותיים לא פחות מהאובייקט. יקום רב ממדי נוצר. לכן חלקנו לא מהססות ליצור אמנות גם אם לעולם לא נהיה בליגה של פיקאסו (חלקנו האחר נחסמות בגלל זה). בעולם שלי יש מקום גם לאמנות אינטימית, פרטית, שיונקת משמעות מהתהליך וההכשר האישי שלה. כשחברה רושמת את ביתי באופן שמנציח את נשמתה המדהימה והחד פעמית, זוהי אמנות גם אם הרישום לאולם לא יעניין את האוצרים של מוזיאון ישראל.
לא כך ביופי! ציר היופי מאוד ברור: צעיר יותר עדיף על צעיר פחות, רזה יותר עדיף על רזה פחות, שיער ארוך, רגליים ארוכות…מתי קיבלנו והפנמנו את הגדרת היופי החד ממדית הזו? ולמה?
כי מושג היופי מוגדר על ידי תעשיית…האופנה, הקוסמטיקה, הדיאטה – השלימי את החסר. אוליגופול של אינטרסים שרוצה לשמר את הסמכות בנושא אצלו!
כי יופי הוא סוג של כוח נשי שהעולם הגברי דאג להפחית מחשיבותו: "שקר החן והבל היופי" הזהיר קהלת, ביוון סיפרו על הלנה מטרויה, האישה שיופיה גרם למותם של מאות גברים, ואצל הבדואים בסיני על הרולה, המפתה גברים תמימים ביופייה וקולה הערב ואחר כך אוכלת אותם, אז כולנו הסכמנו להתנהג יפה ולא לדון ביופי?
איך זה שהסכמנו לכך שאין תפיסות יופי מרובות? כל כך ברור לנו שעל טעם ועל ריח אין להתווכח כשמדובר בבגדים, ואילו כשמדובר בגוף שלנו המורכבות הזו כבר לא קיימת? מי אמר שכדי להרגיש יפה אני צריכה להיות כמו אלו בפרסומות?
מהו היעד של המסע הזה – אישית ההרגשה שאני אישה יפה, לא מתוך התנצלות, לא באופן יחסי, אלא באותו האופן בו אני מרגישה את עצמי חכמה. כציבור הייתי רוצה שנחזיר לעצמנו את הבעלות על מושג היופי ונרחיב אותו, הגיע הזמן.