בוקר. יום בהיר באמצע השבוע, השעה 7:00 בבוקר, בעוד 10 דקות ארבעה מתוך חמשת הילדים צריכים לצאת להסעה לבית הספר , ולאמא (כלומר אני) יש פגישות במשרד בדיוק בשמונה בבוקר ואין מצב לאחר.
בני הזוג מביטים בשעון המעורר בתדהמה, כאילו בזה הרגע בגד בהם. איך העז לא להעיר אותם בשעה הנקובה (אולי מישהו שכח להפעיל אותו??). בשניה אחת הבית, שהיה רדום מנומנם ובעיקר דומם, הופך לשדה קרב של ממש ובתוך 10 דקות כמו חיילים אמיתיים כולם מתארגנים ליציאה מהירה.
בעודנו מנסים להתעשת מהקימה הכואבת ולהתארגן להמשך היום שלנו, הזאטוט בן השנתיים שלנו מחליט לנצל כמה דקות של חוסר תשומת לב ולהכין לעצמו מנה יפה של קורנפלקס עם חלב ? לבד כמובן. איפה מצאה עצמה המנה היפה, לא קשה לנחש ? כמובן על הרצפה.
האם הגעתי לעבודה בזמן באותו היום? גם לא קשה לנחש ? כמובן שלא. קשה להתלבש, להתאפר ולשטוף רצפה בעת ובעונה אחת, אפילו לסופר-וומן כמוני.
ברגעים כאלה, אני עומדת ומזכירה לעצמי חזור והזכר, כי בחרתי להיות אמא ל- 5, וגם קרייריסטית, וגם רעיה, ודתייה ולפעמים גם חברה ועוד ועוד ממגוון של בחירה.
* אני מזכירה את זה לעצמי, כשהגננת בגן טורחת לומר בהמון רגישות: ש"הילד בוכה המון בימים האחרונים, אולי את לא נמצאת איתו מספיק לאחרונה???"
* או כשהמורה מציינת בפני ש"בשבוע שהיית בחו"ל הילד היה ממש הפוך בכיתה".
* או כשמרפי בא לבקר (אני בטוחה למדי שבאחד הגלגולים הקודמים שלי מרפי היה אחד ההורים שלי) ומסיבת החנוכה נופלת בדיוק על ביקור חשוב מחו"ל של אורחים בעבודה.
* או סתם שהשיער נראה פשוט מקסים ? כלומר, לפני שהכובע עולה עליו בדרך של שגרה.
ובכל יום אני בוחרת מחדש! כי החיים הם רצף של בחירות יומיומיות, קטנות ופשוטות.
והמציאות היא פשוט השתקפות של הבחירות שאנו בוחרים. וכשאתה בוחר ? אתה לוקח אחריות על הבחירה שלך, על הדרך שלך ועל מי שאתה.
ימים אלה, ימי חג החנוכה.
כולם מכירים את חנוכה מהסופגניות, הלביבות והחנוכיה. מחגיגות בגן של הילדים או המסיבה בבית הספר היסודי.
אבל חג החנוכה הוא גם חג של בחירה. חג שבו ניצחו אלה שבחרו להישאר נאמנים לאמונתם והפסידו אלו שניסו להכריח את המנצחים לבחור בניגוד לצו מצפונם. המלחמה בין היוונים למכבים היתה מלחמה על זכות הבחירה של האמונה, ולפי האמונה היהודית, הם ניצחו משום שלא וויתרו על אמונתם ולא המירו את דתם.
אם נשאיל את הסיפור ונתקף אותו לימינו, הרי שלא פעם במסגרת הפולמוס בשאלת הזהות של מדינתנו כיהודית, כדמוקרטית, או הפולמוס בדבר זהות עמנו כעם נבחר, עולה בבירור הדילמה ? האם נמשיך לבחור להישאר "אחרים"/ "נבחרים"/ "נבדלים"? או שנבחר פשוט להתעלם ולהיבלע כמו כל יתר העמים?
האם עלינו לממש את זכותנו ובעיקר את האחריות המוטלת עלינו, או נתעלם ונמשיך כרגיל את חיינו?
אז באותה מידה שלמדנו מחנוכה כי כמו בסרטים : "הטובים תמיד מנצחים", חובה עלינו ללמוד כי מאחריות לא בורחים. וכמו שלפעמים קשה לשים את הכובע על הראש וצריך לבחור לעשות זאת כל יום מחדש, צריך לבחור להיות כל יום מחדש ולהיזכר כי זה לא סתם, ויש מטרה ויש דרך ויש בעיקר זהות שבחרה בנו, ואנחנו מחוייבים להמשיך לבחור בה.
חג חנוכה שמח.