בתאילנד אוהבים לשתות. כולם שותים. בארץ חברים נפגשים סביב האוכל, ואולי קצת שתייה. מקסימום ארבע כוסיות בפסח או אולי קצת יותר אם הולכים לבר. בתאילנד בכלל לא חושבים על אוכל. אם נפגשים, אז שותים. וכשאני אומרת שותים, אני מתכוונת לשותים. בקבוקי וויסקי מונחים על השולחן, וכשנגמר קונים עוד. מתי מפסיקים? שאלה טובה. או כשהבר נסגר או כשהכסף נגמר. ולכולם זה נראה נורמלי לגמרי אם תתנהג בטיפשות, או תנהג בזיגזגים, או סתם תבוא לאנשים באמצע הלילה ותקים מהומה.
ובערך כל הדברים האלו קרו לי השבוע.
שלשום ריד חזר הביתה די שיכור. הוא סיפר לי ש"מאמי, פגשתי ישראלים בבר". יופי. מה חדש? והם שאלו אותי אם אני ריד. ואחר כך הם שאלו אם יש לי חברה ישראלית. סיפרתי להם ש"מיי גירל ליב אין שנקין?. כן. ריד מספר לכל ישראלי שהגירל שלו גרה בשנקין. פעם שנקין לא אמר לו כלום. אבל אחרי שאמרו לו שזה רחוב שכולם מכירים, הוא מספר בגאווה על הגירל שלו, זו אני, שגרה בשנקין. "ואז ספרתי לישראלים שהלכתי כל יום לקנות בשוק, ממי, אני לא זכרתי איך קוראים לשוק" הכרמל. "כן, הכרמל". רגע, רגע. אני עוצרת אותו. "ושאלת אותם איך הם מכירים אותך"? לא! לא עניין אותך? לא!
מאז שאני מכירה את ריד הוא שותה. הכרתי אותו כעובד בר. ולעבוד בבר בתאילנד אומר לשתות כל יום הרבה. ריד השתנה. הוא הבין שחיי משפחה ובר לא הולכים יחד. אבל הוא עדיין אוהב לשתות. אווו–כן!
הוא משתדל נורא, אבל פעם בשבוע או עשרה ימים עולה לו הקצף הלבן של הבירה לפה, והוא מתלבש בבגדי היציאה והולך לפגוש חברים בבר. בתאילנד, אם אתה לא שותה, כמעט ואין לך חברים.
אני מודה שגם עם היציאה השבועית שלו קשה לי. הוא מתלונן שכשהכרנו שנינו היינו שיכורים יחד, והיה כייף כי הייתה הבנה של מסטולים והיינו שמחים. ?אבל עכשיו אני לא בחופש, עכשיו אני בחיים שלי", אני מנסה להסביר, ולא בטוחה שהולך לי. כי באמת היה לנו כייף כשהיינו שותים. באיים, חופשיים וללא מחויבות. עכשיו יש כלבים להאכיל, ובית לנקות, וגסטהאוס לבנות, ופרחים להשקות. וגם אם נתגעגע נורא, כבר יש לנו חיי משפחה ואי אפשר לחזור לאחור.
אז כשריד יוצא, אני מחכה לו בבית. א. כי אני עצלנית ב. כי אני לא אוהבת לשתות הרבה כל כך ג. כי ריד לא אוהב שאני אומרת לו לא לשתות הרבה כל כך..
בדרך כלל הוא מתקשר כל שעה להגיד שהוא אוהב אותי ומתגעגע. אני אומרת לו, אז תחזור הביתה. עונה לי soon. כשהוא מתחיל עם ה"soon" אני יודעת שייקח לו זמן לחזור…
בפאי ריד עבד בהתחלה בבר. וראיתי שם הרבה שוטרים. שיכורים. גומרים את המשכורת החודשית על הוויסקי, ואחר כך מאלצים את הבעלים לתת להם עוד בחינם. בתאילנד לא מתעסקים עם שוטרים. זה לא כמו אצלנו. פה לשוטר יש כבוד!
פעם אחת, כשחזרנו מהבר בשעה מאוחרת, ראיתי שוטר רוכב על הטוסטוס שלו בזיגזגים. ריד אמר שהשוטר שיכור מדי. והוא צדק. כי אז, הוא התקרב לגדר בית הספר ורמס כמו מגדל קלפים את כל השורה של הפרחים הגבוהים, היפים. אחד אחרי השני הם התקפלו תחת הגלגלים. עוד לא התעוררתי מהשוק על הפרחים, והשוטר חתך לכביש ונפל ממש במרכזו, והאופנוע שוכב עליו. ריד עצר כדי לעזור לו, והרים את האופנוע. השוטר קם מתנדנד, בקושי טיפס בחזרה ואז רכב שוב בזיגזג, לכיוון ההפוך. טוב, אם שוטר רוכב בזיגזג, אז מה כבר אפשר לצפות? אצלנו לנהוג שיכור זה ייהרג ובל יעבור. בתאילנד לנהוג שיכור זה יעבור, ומקסימום ייהרג.
וגם השבוע היה שמייח, והרבה.
יש לנו כמה צ'אנגים. צ'אנג זה כינוי לבעל מקצוע. יש צ'אנג של ברזל, וצ'אנג של עץ וצ'אנג של צבע. ויש גם צ'אנג כללי, שהוא בכלל לא צ'אנג. אבל בכל זאת קוראים לו צ'אנג כדי שירגיש טוב. אז יש לנו פועל, צ'אנג צבע, שאישתו באה איתו כל יום לעבודה. אני לא מבינה למה, כי היא בכלל לא עובדת אצלנו. אבל היא מלווה את הבעל בבוקר ומוזגת לו מים. ומסתובבת איתו בחדרים שבהם הוא עובד כצבעי. ושאלתי את עצמי אם זה בגלל שהיא אוהבת אותו כל כך, או בגלל שהיא לא סומכת עליו כל כך. אבל השבוע הבנתי שכנראה בגלל שהוא לא סומך עליה כל כך…
בכל בוקר כשהיא מגיעה היא פותחת בסדרת התעטשויות. ככה אני יודעת שהיא נמצאת בחצר. כולם צוחקים והיא מתעטשת. לפני חודש, כשריד הביא לנו ארוחת הצהרים של סטיקי רייס עם סלט פפאיה חריף ועוף בגריל, פתאום היא באה לשבת איתנו בשולחן. ומילא לשבת, היא באה לפתוח שולחן! לטרוף. וממש דחפה לי את הידיים לאוכל. יודע כל בר דעת שלאוכל שלי אסור לדחוף ידיים! אני רכושנית מאוד כלפי המזון שלי. שאלתי את ריד מה קורה פה, והוא אמר שהיא שיכורה. שיכורה? אבל צהריים! כן, שיכורה. שיהיה…
לפני כמה ימים, קצת אחרי ארבע בבוקר שמעתי שאגות של הכלבים ומישהו עם אופנוע בשער שלנו. השער נפתח, האופנוע נכנס ומישהי צעקה "פיייי, פייי". כינוי לאח גדול. ואז היא עלתה על המרפסת והמשיכה לשאוג. שאלתי את ריד, מי זו? האישה של צ'אנג הצבע. ומה היא רוצה? מספר טלפון של צ'אנג העץ. אבל ארבע בבוקר! כן…היא שיכורה. בוכה ומייללת, היא לא הפסיקה לשאוג לנו "פייי" על המרפסת. ריד ענה "לא, לא". לא עזר. אחר כך הוא עבר ללהיות בשקט ולא להגיב, גם לא עזר. המשיכה לצעוק ולבכות ולהתחנן. היא הסבירה לריד שהיא רבה עם בעלה, צ'אנג הצבע ושהיא צריכה ממש עכשיו את המספר של צ'אנג העץ. ארבע בבוקר. אבל אין לנו את המספר, אמרתי. ריד אמר שיש. איפה? רשום על גזע עץ בחצר.
אחרי הרבה דקות, אמרתי לריד לא נעים מהשכנים. למרות שבתאילנד לשכנים לא אכפת. אבל לי נמאס. אז הוא יצא בתחתונים לגינה, והראה לה את גזע העץ. רשמה את המספר והלכה. אבל אחרי חצי שעה חזרה. שוב שאגות כלבים ושוב היא צורחת פייייי. הפעם אני יצאתי. מאדאם, סולי, סולי. נאמבר נו גוד. העתיקה לא נכון. יופי. יש חושך וארבע וחצי בבוקר ואת שיכורה. ברור שהמספר לא טוב. את לא רואה בעיניים! אמרתי שתלך מהר, כי אני אקרא למשטרה. היא הציצה שוב על הגזע, והלכה. נשמתי לרווחה. אבל רק לעוד רבע שעה. אז היא הגיעה עם פנס ממש גדול, שיאיר לה את המספר. מאז לא ראינו את צ'אנג הצבע או אותה.
שאלתי את ריד, למה הוא לא בא? אמר, לא יודע. ניסיתי שוב ? אולי הוא מתבייש? לא הגיב. פולנייה לא מרפה. אתה היית מתבייש אם הייתי הולכת לשכנים בארבע בבוקר? בחיי שחשב על זה דקה, ורק אז אמר "כן".
ויש גם בעיה לצ'אנג הכללי, שגר אצלנו בחצר עד אתמול. פעם בשבועיים הוא שיכור לשלושה ימים. אם הוא מתחיל לשתות, הוא לא מפסיק. שלשום הוא יצא לשתות, וראיתי אותו חוזר בשלוש בלילה מתנדנד. לקח משהו מהחדר ויצא שוב. החסרתי פעימה כשהוא עבר ליד בריכת הדגים.
כשקמתי מצאתי את האופנוע שלנו שבור בחצר. כן. זה אופנוע ישן שקנינו לצ'אנג כדי שירגיש לו נעים ונייד. היה אופנוע, אבל הצ'אנג נעלם. ריד חיפש אותו בכפר. מצאנו אותו יושב באחת החצרות. ריד הסביר לו שהוא צריך לעזוב. לא רוצה שיכורים בחצר. הצ'אנג חזר לקחת את הדברים, אבל את המפתח של האופנוע לא הביא. אין. איבד. לא זוכר. לא יודע. שיכור!
נשארנו בלי צ'אנג, אבל עם אופנוע שבור ובלי מפתח.
דרך אגב, גם הצ'אנג הקודם שגר אצלנו היה משתכר. אבל הוא לפחות היה קם בבוקר לעבודה. למחרת הייתי אומרת לריד "הצ'אנג חזר בשתיים שיכור". איך את יודעת? ריד מתפלא. ?כי שמעתי אותו מקיא כל הלילה. ככה אני יודעת".
ובתאילנד כמו בתאילנד. לא עושים עניין מכלום, כי כבר ראו פה הכול. מערביות עירומות, ומערביים שיכורים, ואנשים עושים שטויות. האנשים פה לא ביקורתיים. אני משתגעת. מחוסר עמידה בזמנים, ומשקרנים ומשיכורים. ריד יותר סבלני. גם כשההיא באה בארבע בבוקר ריד דיבר איתה בנחת. כאילו שהיא לא העירה אותנו בשאגות באמצע הלילה. פה מקבלים את כולם בברכה.
ומה שנותר לי הוא לסיים בבירכת חג שמח, כי באמת נס גדול קרה פה, שנשארתי שפויה מול השיכורים. והעיקר לא לשכוח להרים כוסית או בקבוק "לחיים"!