הילדה שבי מנסה לדבר איתי כבר הרבה זמן ואני דוחקת אותה לפינה. היינו קרובות מאוד פעם, עד שכמובן, התבגרתי.
נאלצתי לענות לה, לעזוב אותה, להעסיק את עצמי כדי שלא אשים לב אליה, להשתיק אותה ולכעוס עליה. כמו שעושים המבוגרים.
ולפעמים אני שומעת שהיא קוראת לי, מרגישה את הילדה הקטנה שבי. היא רוצה לבכות, להרהר, להתפעל, להתלהב. היא סקרנית ורגישה כזאת, מתבוננת על פריימים שונים, תוהה ומתרשמת, שואלת הרבה שאלות, מתוסכלת. היא לא מצליחה להבין, כמו שמתחילה שאלה של כל ילד – למה?
למה מבוגרים כל כך אוהבים לחוות דעות ולהחזיק בהן כאילו העולם כולו עומד על דעתם?
למה הם מעדיפים להתווכח במקום לנהל שיחה? כמה מהר הדעות שלהם יכולות להוביל לכעס ושנאה מול זר, שכן, בן משפחה ואהוב.
למה במפגשים חברתיים או משפחתיים, המבוגרים אוהבים לתת לדעות לנהל את השיחה ולחפש מה מפריד במקום לחפש מה מחבר? למה הם מפסיקים לשאול שאלות ומאבדים את היכולת שלהם להקשיב?
איך את היכולת לפרגן ולתמוך, מחליף הקול החושש, הדואג, המנוסה, שיציג בעיקר את הסיכונים.
למה המבוגרים אוהבים לענות, לחוות את דעתם, לדבר תמיד בטוב ורע, להגיד למה זה מסוכן, מפחיד או לא כדאי, במקום לחבק ולהגיד שיהיה בסדר?
ויותר ממה שמבוגרים אוהבים דעות, הם אוהבים מספרים והגדרות. וגם להגדרות האלו הם אוהבים למצוא סימוכים והצדקות, והם אוהבים ללכת איתן לכל מקום.
מהצד, נראו לי הדעות וההגדרות הללו, כמו גדרות שאנשים שמים סביבם וסביב אחרים, בניסיון לייצר בטחון.
ויותר ממה שההגדרות הללו נותנות בטחון, הן בעיקר יוצרות פחד. ואת הפחד הזה אני מכירה, ובטח כילדה. הפחד מהלא ידוע, מהשונה, מהאחר. כמה מבוכה זה מביא ואיך זה לרגע מערער את העולם ואותי.
אני זוכרת שלראות ילד ממדינה אחרת, מדבר שפה אחרת, במבטא אחר, לבוש ומראה אחר, היה מין חוויה כזו שמצריכה נוכחות. זה יכול להיות מלהיב, מסקרן או תמוהה, אבל אני בעיקר זוכרת את הרגע הזה שבו השונות של האחר הופכת להיות אישי, והייתי כמו בודקת מה זה אומר עליי. היתה כמו ציפייה למשהו אחיד וברור בעולם. כאילו השונות של האחר, מבלבלת או מקטינה אותי כי אני צריכה וודאות, כדי שהעולם יהיה ברור. בגלל זה ילדים שואלים כל כך הרבה "למה". הם רוצים וודאות, חוקיות וסדר. וזה מרגיש כמעט כמו אינסטינקט הישרדותי.
ואני זוכרת את הציפייה שאתבגר, ש?אבין? כבר, כי למבוגרים אין סבלנות. הם עמוסים ועסוקים. ואני תמיד חשבתי שהם יותר מדי חושבים ופחות מדי מרגישים, כי אם היו מרגישים יותר, בטח היו רגישים יותר זה לזה, וזה היה פותר המון בעיות.
לפעמים בכלל נדמה לי שהמבוגרים פועלים מהרגש. מהמבוכה, מהעלבון, מהכעס, משם הם מקבלים החלטות, והכל אישי אצלם. אף פעם לא הבנתי למה הם לא יכולים להגיד שהם נעלבו או התאכזבו לאדם עצמו? למה רק לאחרים? וכמה זה היה יכול לפתור את הכאב שלהם.
אני זוכרת איך אחרי מפגשים, המבוגרים היו צריכים להביע את דעתם, והיו אומרים ?היא לא נחמדה?, כשאני בכלל חשבתי ש?היא? היתה מפוחדת, רגישה או שמשהו בטח גרם לה להרגיש לא בנוח.
ראיתי איך את החמלה והאמפתיה מחליפים הפחד, הכעס והביקורת. אחחח כמה ביקורת.
הייתי רואה איך כל ביטוי של כעס, הוא בכלל ביטוי של עלבון, אכזבה או תסכול. שהם מבטאים את זה בכעס, בלי באמת להבין למה, ושזה לא פותר שום עניין. זה רק מייצר עוד כעס.
לראות מבוגרים משתוללים היה לפעמים מפחיד אותי. הייתי שואלת את עצמי מה הילד שבהם רוצה, מה הוא לא מצליח להשיג כרגע?
והבטחתי לעצמי שלא אהיה כזאת.
אהבתי להפליג בדמיון, אהבתי חיות, והטבע היה מרחב של סקרנות אינסופית. אהבתי מרחבים, ואהבתי לרקוד, לצייר ולהתחפש, לשיר בקולי קולות ולשחק משחקים של דמיון.
לצד החשקים והרצונות הללו, נשמע תמיד גם קול בוגר שאמר שבסוף זה יגמר בבכי, שאתלבש ?נורמלי?, שאשתלט על עצמי, שיש דברים חשובים יותר, או מה את בוכה?!
אז התחלתי להתבגר. הייתי מקבלת מבטים סורקים ודעות נוספות על הלבוש שלי, המראה שלי, ההליכה, הדיבור, הגוף שלי.
אז התחלתי לכעוס על הגוף שלי, שהוא לא כמו ?כולם?. התחלתי להתלבש כמו ?כולם?, את השיער צבעתי, אחר כך גם החלקתי, את החצ'קונים במייקפ-אפ כיסיתי, את הציפורנים צבעתי, על הפנים והגוף מרחתי קרם, את השיערות מרטתי, והסתכלתי במראה לעיתים קרובות מדי.
הכעס, ה?וודאות? והקול הבטוח-דעתן של המבוגרים היה נראה תמיד אחראי, מבין ובטוח. הבנתי שאם אני רוצה שיקשיבו לי, אני צריכה לדבר את אותה השפה, ובאותו הטון.
אז התחלתי לחוות דעות, חיפשתי לי זהות, וביקשתי מהילדה הקטנה שתהיה בשקט. הייתי חייבת לעזוב אותה, כי אף אחד לא מבין אותה, והיו כועסים עליה או צוחקים עליה לעיתים קרובות.
אבל בתוך תוכי, לא אהבתי את ?כולם?, בתוך הכולם הזה, איבדתי את עצמי. ויותר ממה שאיבדתי, נכנסו לי לראש רעיונות שמי שאני, כמו שאני, זה לא בסדר, הפסקתי לאהוב את עצמי. ניסיתי להידמות ל?כולם? או לדמויות שראיתי במגזינים ובטלוויזיה. זה היה מייאש.
ואז בגיל המתאים, התמרדתי.
ואז התבגרתי עוד קצת.
ולפעמים אני מוצאת את עצמי המבוגר הזה, הדעתן, המבקר, האלים, הלא סבלני, החושב מדי ומרגיש מעט.
ולפעמים אני הילדה שרוצה לשחק ולדמיין, להרגיש ולשאול למה.
כיום, יש לי כבר הרבה תשובות, דעות והגדרות, כמו של המבוגרים. ואני מבינה את הנסיון של החברה וההורים לגונן עליי מלהיות השונה, כדי שלא אקבל ביקורת חריפה ואהיה דחויה.
עם זאת, כפי שהבטחתי לעצמי, עד היום אני שואלת למה, ואת כל הדעות וההגדרות שלי אני משתדלת לנער טוב טוב מדי פעם.
אבל את ה"למה" הזה, הפכתי לדרך חיים, ומצאתי לי את הנישה, שבה אנשים שגם לא מבינים למה, מגיעים אליי ואני שואלת אותם הרבה שאלות של למה, ויחד אנחנו יוצאים למסע חקירה, כדי להחזיר את הבחירה לידיהם. ואני הולכת איתם לכל המקומות שגם הם איבדו את עצמם, והחליטו שמשהו בהם לא בסדר, ויחד אנחנו מתקנים את העבר.
ובינינו, הילדה, האישה שהפכתי, המתבגרת המורדת ואולי גם האמא והזקנה שאני עתידה להיות, כולן שם יחד.