בדרכי המאוד אופיינית אני מוצאת את עצמי פעם אחר פעם יוצרת רושם מוטעה על הסובבים אותי, שמוצאים אותי לרוב משדרת חוזק מסוים ושליטה על הנעשה סביבי, אחת שיודעת לנווט כאשר היא נדרשת למצבים סבוכים ורגישים.
כמעט כולם בטוחים שאפשר לשתף אותי בכל סיטואציה בחייהם ואני אדע למצוא את המילים לכוון לעזור ולנסות לפתור בעיות. מעטים האנשים שיודעים שאני לוקחת את הדברים כל כך קשה שלרוב אני אסבול כמה ימים עם מחשבות טורדניות וכאב נוראי שפורט על כל מיתרי הרגש שלי ומלווה אותי מהרגע שבו אני שומעת את הסיפור, ועוד שבוע אחרי ולעיתים אף יותר.
עם הזמן כנראה שפיתחתי דרך משונה להתמודד עם העומס הרגשי שנוצר כתוצאה מההתמודדות שלי עם החשיפה למצוקותיהם של סובביי, והיא פשוט להילחם עבורם בעוולות ולעזור בכל דרך אפשרית, מצאתי שזה עוזר לי לישון יותר טוב בלילה.
למשל כשליאת, חברתי הטובה התקשרה אליי חנוקה מדמעות לא מצליחה להשלים משפט, הדבר הראשון שהרגשתי היה דופק מהיר, זעה קרה ותסריט אפוקליפטי שרץ בדמיון. "את שומעת?" היא הצליחה להתגבר על המחנק, "את לא תאמיני לאיזה שפל הגיעו בבי"ס של שרון,. שרון אחותה הקטנה, ילדה מקסימה עם צרכים מיוחדים. הוריה הקדישו את חייהם לטובתה, התעקשו שהיא תלמד בכיתה משולבת בבי"ס ולא במסגרת מיוחדת, ומצאו את עצמם פעם אחר פעם נלחמים במערכת החינוך האטומה כדי לאפשר לה חיים הקרובים יותר לחיים נורמליים. עכשיו זה פשוט הגיע לשפל המדרגה , יונית המחנכת הגישה תלונה למערכת החינוך וזימנה פגישה עם כל הנוגעים בדבר, כולל המנהלת, בטענה ששרון מפריעה לכיתה ללמוד וצריך למצוא לה מסגרת חדשה. היא גם האשימה את ההורים שלה שהם מתערבים מדיי במהלך התקין של הכיתה ומציקים למורות ולסייעות כל הזמן, המצב הזה ריסק אותם וגרם להם לייאוש מוחלט.
אל תשאלי, היא אומרת לי, אנחנו בבית בהיסטריה, ההורים בוכים כל הזמן ושרון נכנסת ללחץ מזה והופכת להיות מאוד לא נינוחה , משתוללת, זורקת חפצים באוויר וממש לא רגועה. וזה בדיוק משחק לידיים שלהם.
לאורך כל השיחה הרגשתי את ליבי נחמץ ומדד הרגישות שלי הגיע לשיא עד שהפסקתי לשמוע את ליאת והתחלתי לדמיין איך אני מתגייסת עם כל האמצעים שברשותי, מנסה להשפיע לעזור, מפעילה קשרים, מאיימת ובטוחה בדיוק כמו דון קישוט שאני אציל העולם מהעוולות, כן ,כן, זו אני שאלחם ואנצח את הרעים.
למחרת כבר שלחתי מכתב למפקחת הראשית של משרד החינוך, קבעתי פגישה עם המנהלת ועם ההורים, שוחחתי עם המורה בטלפון והגעתי לטונים מאוד צורמים והייתי בטוחה שאוטוטו נצליח לנצח את המערכת.
הפגישה נקבעה ליום ראשון. הודעתי לליאת בשיחת טלפון. אה .. היא ענתה, שכחתי לומר לך ששרון תעבור למסגרת אחרת בשבוע הבא וכולם נרגשים.
שתקתי.. אני שכל כך רציתי לעזור, שניצחתי וכמעט השבתי את הסדר על כנו, אני חוזרת לחברתי עם ההישג האדיר כולי מסופקת מהתוצאה המרשימה , אני שבזבזתי את כוחותיי בתחושת שליחות מטורפת, מוצאת את עצמי מטופשת כל כך, מה חשבתי לעצמי שכולם לוקחים את הדברים כמוני, היא בסך הכול ביקשה אוזן קשבת ברגע של קושי, ואני "דרמה קווין" שכמותי.. תראו לאן לקחתי את זה ומה עברתי בדרך. ניתקתי את השיחה מתכנסת בתוך עצמי מלאת רגשות מעורבים, מצד אחד פגועה, מצד שני מגוחכת ובעיקר מאוד מבולבלת.
אחרי שחוויתי כל כך הרבה אירועים כאלו בחיי בעלי אותו דפוס התנהגות, החלטתי לקחת אחריות על מעשיי ויותר לא לקפוץ על כל הזדמנות להציל את העולם, אלא לצפות מהצד על המתרחש מבלי תחושת השליחות ובכך בעצם להגן על עצמי גם מטלטלות רגשיות המשבשות לי את החיים וגוזלות ממני כל כך הרבה אנרגיה מיותרת, וגם מלילות נטולי שינה, שהרי אני לא מצילה את העולם כך הבנתי אם להודות על האמת.
כמובן שההחלטה הגיעה אחרי הרבה לבטים ומשאים ומתנים עם עצמי היכן יעבור לו הקו האדום שממנו ברור שאתערב ואשוב לסורי אבל בינתיים זו ההחלטה וכך הבטחתי לעצמי שאעשה.
אתמול בעודי באולפן אחרי שסיימתי את השידור, יעל המתוקה, חברתי לעבודה נכנסה לאולפן , חסרת אונים כולה אדומה מתפוצצת מכעס, מספרת לי איך דיבר אליה עמית לעבודה והשפיל אותה ליד עובדים נוספים. מיד מצאתי את עצמי שולפת את החרב הארוכה שלי עולה על הסוס ודוהרת לכיוון תחנת הרוח כדי להציל את העולם, כולי מפוקסת מטרה עם תחושת השליחות שמלווה אותי כשאני משאירה מאחור את יעל, ולא מבחינה שהיא כבר לא אדומה מכעס ואפילו מתגלגלת מצחוק מהבדיחה ששמעה בתכנית הבאה ששודרה ברדיו…