הבחירות הקודמות התקיימו באמצע הצילומים של הסרט "אפס ביחסי אנוש". באופן טבעי שוחחנו ביננו לבין עצמנו למי כל אחת מאתנו מצביעה. מתוך 15 הנשים שהיו על הסט, יותר מחצי הודו בפני שהן מעולם לא הצביעו וענו לי תשובות נוסח "אני לא ממש מבינה בדברים האלה". בואו נזכור שמדובר בשחקניות חכמות, שקוראות עיתונים, מחוברות לאינטרנט ולעולם. זה די הכניס אותי לשוק.
עוד באון לייף:
- אחינועם ניני: ישראל מייצרת שאהידים יהודים
- אלמה דישי: תרבות חשובה לא פחות מביטחון
- רותם אלישע: ישראל מתעלמת מקרבנות תקיפה מינית
לפני זמן מועט פנו אלי מאיזה עיתון על מנת להשתתף בפרויקט בחירות שבמסגרתו נעשה סקר שבו התגלה שנשים מצביעות באחוזים נמוכים מאוד; כשלושים אחוז מבעלות זכות ההצבעה לא ממשות את הזכות הזו. כל כך הרבה שנים נשים נלחמו ברחבי העולם בצורה אגרסיבית ועיקשת בשביל שתהיה לנו זכות הצבעה והיום אנחנו מבטלות את הזכות הזו ומתייחסות אליה כמובן מאליו.
הדברים כל כך בוערים ואני מאמינה שאם כל הנשים ינצלו את זכות ההצבעה שלהן יהיה פה טוב יותר. אני באמת מאמינה שבחירה של נשים בכל דבר היא תמיד הבחירה הרגישה ביותר, המפויסת ביותר כי אנחנו יודעות מה זה לחיות חיי ויתור משום שאנחנו מוותרות כל הזמן – בשביל אחרים בשביל הקריירה, בשביל הילדים, כי פתחנו ראייה כל כך רחבה, כמו של ינשוף, יודעות להסתכל 360 מעלות.
השארת השליטה והכוח בידיים של הגבר מנציחה דיכוי ומשאירה את המצב כפי שהוא; קחו לדוגמא את רשימת הליכוד, שהיא מפלגת השלטון: ברשימה הזו יש שלוש נשים (שאחת מהן כתוצאה משריון) מתוך רשימה של למעלה מעשרים חברי כנסת. אמנם אנחנו חצי מהאוכלוסייה, אבל אנחנו מיעוט נלעג למרות שבעצם בלעדינו האנושות לא יכולה להתקיים. זה מוזר לחשוב שמצד אחד יש לי את הכוח לתת חיים אבל מצד שני אני לא מבינה מספיק כדי להחליט על עצמי? למה בתוך הבית שלנו אנחנו יודעות להילחם על הדברים שלנו – איך ייראה הסלון, מה סדר היום, מה כולם יאכלו ומה הלו"ז למחר אבל אנחנו לא חושבות שאנחנו יכולות להחליט את סדר היום של המדינה, איך ייראו החיים של הילדים שלנו בעתיד.
מאותה סיבה לא נעים לך לבקש העלאה במשכורת, מאותה סיבה לא נעים לך לבקש דברים שאת צריכה. זה קצת כמו 'אוקי קיבלו אותי למועדון, עכשיו נסתום את הפה' במקום להבין את הערך האמתי שכל אחת ואחת מביאה ושבלעדינו אין מועדון, בלעדינו הוא לא יתקיים.
אני שחקנית עובדת שמגיעה משושלת של נשים עובדות ועצמאיות, אז למה אני לא יכולה להגיד מה שאני רוצה? למה תמיד אני מרגישה כבדת פה ולשון? למה טקסט ובדיחות זה מעולה, אבל כשאני צריכה דברים שהם לרווחתי האישית אני מרגישה אי נוחות לבקש? למרות שאני פמיניסטית, עצמאית ועצמאית כלכלית, אני לא יודעת להגיד 'אני רוצה יותר'. אפילו כשמדובר בתופעה הנפוצה והמרגיזה הזו, כששחקן שמשחק אתי בהצגה (עם וותק כמו שלי, לא יעקב כהן) מרוויח יותר. ואני מקבלת את זה, במקום לפוצץ את העולם, אני אומרת 'אמן' לתכתיבים ומסבירה לעצמי 'יש המון שחקניות, תגידי תודה'. אז זהו שלא. פעם חשבתי שזה רק שלי, אבל ככל שאני נחשפת יותר ויותר לעולם, אני מזהה לצערי שההתבטלות הזו משותפת להרבה נשים. ואז אני שומעת על נשים שלא מתכוונות להצביע ואני עומדת לבכות.
כשהייתי בכיתה ח' נפגשנו אצל אחד הילדים מהכיתה בתקופת הבחירות וכמובן שהתפתחה שיחה שקשורה לעניין. אני דיברתי בלהט ואבא של אחד הילדים שהיה גיאולוג אמר לי 'נלי את צריכה להיזהר שלא יחשבו שאת אישה דעתנית'. רק שבגרתי נזכרתי בזה כשדברתי בנחרצות על משהו וזה הכה בי. הייתה לי תחושה של 'אל תעשי בלגן', אל תכעסי יותר מדי, אל תהיי מישהי שיש לה מה להגיד על כל דבר.
יש סקטורים במדינה שדואגים שיהיה להם (ויש להם) כוח פי אלף יותר גדול למרות שחלקם באוכלוסייה יותר קטן. למה אנחנו לא דואגות לעצמנו? כי אנחנו מתנהלות כמו שלימדו אותנו – לא לדאוג לעצמנו, אנחנו פונקציה שמקשרת בין הבית לחוץ, לדאוג לילדים, לדעת להעביר טסט, לגהץ לקפל, לעבוד. אבל לדאוג לעצמך? לא. בגלל האדישות שלנו אנחנו עלולות לאבד את הדבר הכי חשוב, לפספס את המהפכה הכי גדולה שקרתה באנושות הזו, המהפכה הפמיניסטית.
אנחנו הסקטור הכי מפותח ומקופח, כל אחת צריכה לחשוב למי היא מצביעה, להיות יסודית בבחירה שלה, ממש כמו לפני שנשים קונות עגלת בוגה בו; לקרוא מצע מצע, ולהחליט את ההחלטה הכי נכונה עבורה. את העגלה נותנות אחרי ארבעה חודשים אבל ההחלטה הזו משפיעה כל החיים. יש כל כך הרבה בעיות בוערות שמשפיעות על החיים שלנו – יוקר המחייה, העובדה שבג"ץ אישר שמטפלת תהיה הוצאה מוכרת אבל האוצר לא מאשר כי זה יקר (ומוציא מיליונים על יועצי תקשורת), עלות גנים שעולים 3500 ?… האם זו עלות הגנים בבני ברק? לא, כי זה סקטור שדואג לעצמו.
הבחירות הן לא שטחים ושלום, אלא הביטחון האישי ואין סקטור יותר מוחלש וחסר ביטחון מאתנו הנשים; בבית ובשוק העבודה בשכר. אם שופטת לא רוצה להגיש תלונה על אונס אז איך נשים אחרות יכולות לעשות את זה? השינוי בידיים שלנו, זו לא גזירה משמיים. כמו בסרטון "רצה כמו ילדה"- לא נולדנו עם הדעות האלה, לא נולדנו עם תקרות השכר האלה, לא נולדנו עם "אני לא מבינה בפוליטיקה". זו החברה שמטפטפת לך את כל הדברים האה והופכת אותך למה שנוח לה שתהיי.