היה בי עצב נוראי. שוחחתי עם ידיד על האבסורד שרק הבוקר כל 40 הצוערים הללו היו בחיים ולא ידעו מה עומד לצפות להם בהמשכו של יום, שרק הבוקר אנשי בית אורן עזבו את בתיהם ללא כל פחד שכשישובו לא יישאר ממנו זכר.
עם המועקה הגדולה הזו יצאתי לעבוד בפאב, בטוחה שהערב לא תהיה עבודה. הרי מי כבר יכול לצאת ביום שכזה?
אוי, כמה שטעיתי.
הבטן התהפכה. העיר תל אביב שקקה חיים כאילו לפחות יום העצמאות בחוץ. המועדונים והפאבים מלאים ועמוסים, אנשים משתכרים ורוקדים וצוהלים ושמחים, ולרגע היה אפשר באמת לשכוח שפחות ממרחק של שעה נסיעה משם, נאבקים עשרות כבאים באש האימתנית, אנשים נוטשים את היקר להם כדי להינצל, וארבעים משפחות חדשות נכנסו למעגל האבל הלאומי.
האוטובוס בו נשרפו למוות 40 הצוערים
מבולבלת שוחחתי עם ידידי שעובד איתי בפאב, שנינו אולי מאסכולה אחרת, הבטנו ותהינו. מה לעזאזל קורה פה? האם כל אלה לא שמעו חדשות?
הרי פעם, (ומה זה פעם? לפני עשר שנים נניח) כאשר היה קורה אסון לאומי, פיגוע או חס ושלום מלחמה, מקומות בילוי היו סגורים בכלל. אנשים היו יושבים יחד בבתים מדברים, מקשיבים. לא יוצאים לרקוד או להשתכר.
מישהי אמרה לי: "יוצאים כדי לשכוח". מה זה לשכוח? למה לעזאזל תלכי ותרקדי ותשכחי כשארבעים אימהות בוכות עכשיו? כשכבאים גיבורים נלחמים על כל פיסת שטח ומסכנים את חייהם? למה?
ואני כל כך כועסת. מה נסגר עם קהות החושים הזו? ונכון, גם במלחמת לבנון השניה פאבים פעלו. אבל האנשים שישבו בהם דיברו והנושא כן היה על סדר היום. והיום כלום, יאללה עוד צ'ייסר. חג שמח.
והבטן מתהפכת לי מכעס ומאכזבה, כי לא ככה התחנכתי. גדלתי על הרעיון שמדינת ישראל מתאחדת ברגעים הקשים ושכולנו אחים מחזקים ותומכים במשפחות, בחיילים, ובמקרה הזה גם בכבאים.
עכשיו יקפצו ויקומו כל אותם אנשים (לרוב הם יהיו תל אביבים) ויגידו שמרוב אסונות בסוף לא נחיה, ושהלב כבר אדיש, ושהרי כל הזמן קורים דברים ואי אפשר לעצור את החיים. ויהיה גם את החוכמולוג שיגיד "רגע – למה שלא נסגור את כל החיים עד שגלעד שליט יחזור?"
את האמת? אני לא באה לחנך אף אחד, רק עצובה שזו המציאות ושאת ילדי ביום מן הימים לא ארצה לגדל לתוך קהות רגשות שכזו.
ולא ביקשתי לעצור את העיר, ביקשתי קורטוב של הזדהות. כי הרי חיפה ותל אביב הן לא שתי מדינות נפרדות. זו מדינה אחת ששמה ישראל.
האומנם?