לפעמים, כדי להעריך דברים באמת, צריך להתרחק מהם קצת, לקחת מהם חופש. לחוות דברים אחרים, לרענן את המחשבה ואת העיניים. ורק אז, כשחוזרים אליהם שוב ומתבוננים בהם במבט קצת אחר, אפשר לראות את היופי שלהם ולהעריך אותם מחדש. כך גם היה לי בירושלים.
לפני כמה שנים, גרתי בירושלים למשך שנה. הייתי אז סטודנטית, גרתי בדירת חדר צפופה, המעטתי בבילויים, חייתי בעיקר על מרקים מאבקה ואת מרבית הזמן העברתי בפקקים של העיר מדי בוקר ובחזרה בערב. מיותר לציין שהשנה הזו לא עברה בכיף והיא בעיקר הותירה בי רושם די גרוע לגבי ירושלים. מאז עברו כמה שנים, אבל הרושם הזה לגבי ירושלים סירב להימחק.
אבל דווקא בשיא החורף והקור, החלטתי שהגיע הזמן לחזור לשם. עניין משפחתי הצריך ממני להיות בירושלים, אז הגעתי למסקנה שזו הזדמנות לנסוע ללילה בבירה – אבל הפעם לעשות את זה כמו שצריך. ולשם שינוי להיות תיירת בעיר.
כמובן שהפרט הכי חשוב במשימה שלי היה בחירה טובה של מלון. אחרי התלבטויות וחיפושים, בחרתי במלון בוטיק קטן וחדש יחסית, העונה לשם 7kook. כמו שאולי הבנתם, המלון נמצא ברחוב הרב קוק, שזה רחוב קטן וצר יחסית היוצא מהפינה הכי מרכזית – כיכר ציון.
במלון 12 חדרים בלבד, בגדלים שונים. הוא מעוצב בקלאסיות ואלגנטיות, עם פינות ישיבה מושקעות אבל מבלי להיות מצועצע. החדר עצמו מעוצב בגוונים של אפור-חום-שחור ולבן, והוא הכי מפנק שאפשר, כולל מיטה ענקית ורכה (אבל לא מדי, כמובן) עם מצעים איכותיים, טלוויזיה שטוחה עם כבלים, מוצרי טיפוח מינראליים ואמבטיה גדולה (שרק היא כמעט בגודל של דירת הסטודנטים שהיתה לי).
האווירה במקום מאוד ביתית, וצוות העובדים מתגאה בעובדה שהוא מכיר כל פינה בירושלים ולכן יכול להתאים לכל אחד ואחת את הביקור הירושלימי האולטימטיבי עבורם. החלטתי לבחון אותם ולהעמיד פנים שירושלים זרה לי לחלוטין. שאלתי אותם לאן הם היו ממליצים לי ללכת, והם שלחו אותי לכמה מקומות בעיר, חלקם עוד לא היו בתקופה בה גרתי בעיר – כמו מתחם התחנה החדש והרומנטי, שכמעט כל יום יש בו פעילות מעניינת אחרת (לצערי פספסתי ביום את שבוע הספר הבינלאומי שנערך שם) – וחלקם אטרקציות ותיקות יותר, מהסוג שתמיד אמרתי שיום אחד אלך אליהן, אבל כמובן שזה אף פעם לא קרה. בין אלו, למשל, מעלית הזמן – סוג של קולנוע אינטראקטיבי, הלוקח את הצופים למסע בעבר של ירושלים (ממש לא לילדים בלבד).
משם המשכתי לבית הקפה החלבי והכשר קדוש, כפי שהמליצו לי במלון, עם פסטה מצוינת ופאי פירות טרי ונימוח. כמובן שאת היום סיימתי בהתרסקות בחדר המלון, שמיד גרם לי להרגיש בבית. או לפחות בבית שהייתי רוצה שיהיה לי.
את הבוקר למחרת התחלתי באגס בנדיקט בבית הקפה רימון שנמצא בסמוך. מסעדת המלון עדיין לא פתוחה ובינתיים האורחים מקבלים שובר לאחת מארוחות הבוקר המפורסמות והענקיות של הקפה, ומשם המשכתי לשופינג מהיר בממילא.
כשהגיעה שעת הצהריים, נאלצתי לעשות צ'אק אאוט לא רק למלון, אלא גם לירושלים. ופתאום לא רציתי. העיר שבמשך שנים נהגתי להשמיץ, פתאום הראתה לי את הצד האחר שלה. ולא, זה ממש לא קשור למצב הכלכלי, אלא פתאום, כשהיה לי זמן להסתובב ברחובות הצרים של נחלאות, לעבור בין הבסטות במחנה יהודה ובשוק היוצרים שהמדרחוב של רחוב בצלאל, הבנתי גם את סוד הקסם שלה, שהופך אותה לעיר עם נשמה מיוחדת.