יום האישה הבינלאומי הוא עדיין מועד שנוי במחלוקת, שפותח בכל שנה מחדש את הדיון באשר לנחיצותו, וכן את הוויכוח הנצחי אודות השאלה: האמנם יש צורך להמשיך להיאבק על מעמד האישה, שהרי השוויון כבר כאן ? ולראייה, יטענו "המתנגדים" כי נשים מכהנות מזה שנים בתפקידים בכירים בשוק העבודה, ומשתתפות בזירה הפוליטית, אז על מה קול הצעקה?
השנה, ראוי לדעתי לפתוח את הדיון הזה תוך התמקדות בשני מהלכים שעשויים להתפרש מייאשים או מכוננים עבור נשים בישראל: הבחירות לכנסת וחקירת ז' ניצבים במשטרה בחשד להטרדות מיניות סדרתיות. היה מצופה כי בחברה דמוקרטית, שערכיה הבולטים הם שוויון וחירות, לא היינו נדרשים בכלל לדון במספר הנשים המיוצגות בכנסת, ובטח שלא להיחשף לבכירים במנגנון האמון על הביטחון האישי של כולנו, לזיין מרות (כי המונח "ניצול מרות" כבר מזמן הפך לאנדרסטייטמנט).
ובכן, רגע לפני שכולנו (בשאיפה) נלך לקלפיות ונממש את זכותנו הדמוקרטית להצביע, נוכחנו שוב כי נשים הן עדיין מצרך נדיר וממודר מהמרחב הפוליטי. הדבר לבטח נכון במפלגות החרדיות, אבל גם במפלגת השלטון המתיימרת להוביל את המדינה בקדנציה הבאה. זאת ללא שנשמע ציוץ מחאה או ביקורת פנימית מקרב חברי ובעיקר חברות המפלגה האדוקות. במילים אחרות, נשים הן עדיין בגדר אפשר, נחמד אבל ממש לא מחייב או נחוץ.
יחד עם זאת, לא ניתן היה להתעלם מהקול הנשי החרדי שהתעצם והרים את ראשו במאבק ציבורי שדרש לממש את החירות הבסיסית ביותר ? לבחור ולהיבחר. הן אמנם הפסידו בקרב הנוכחי, אולם המערכה עוד ארוכה, וצפוי כי זו רק תלך ותגדל. מהרגע שנשות הציבור החרדי הגיעו לתודעה כי נעשה להן עוול גדול וכי הן מהוות משקל כבד במגזר שלהן, לא ניתן יהיה לעצור אותן. גם לא דרעי. לצדן, הרהיבו עוז גם פרלמנטריות נוספות, צעירות וחדורות מטרה שהוכיחו כי הן לא זקוקות עוד לשריונים וכי הן מתברגות במקומות הגבוהים בשל העשייה הפרלמנטרית המוצלחת, שהותירה צל על עמיתיהן האפורים.
אלא שאת הצל הכבד ביותר הותירה נבחרת הנצבים של המשטרה, שהחזירה את כולנו שנים רבות אחורה, לאותה הגמוניה גברית-מאצ'ואיסטית שהפכה את הפגיעה המינית לנורמה. החשדות המתרבים, ניצול המרות ובעיקר האלימות המינית הבוטה שלא הותירה עוד מקום לדמיון ? כולם יחד יצרו משבר עמוק ואימה לגבי מידת הביטחון של נשים בישראל. המשפט "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר"? מקבל במקרה זה משנה תוקף. יחד עם זאת, אי אפשר שלא להתעודד (אחרי מקלחת רותחת וארוכה) מההתנערות של השוטרות והאומץ הרב שגילו בהתמודדות עם מפקדיהן הנחותים. זאת לצד החיזוק והתמיכה הציבורית שסייעה לשוטרות נוספות להתקלף משנים של התעמרות והזכירה כי אנו עוד חיות במדינת חוק וסדר.
אם יש משהו שצריך ללמוד מהתרחישים הללו הוא, כי הפגיעה בשוויון ובחירות של נשים בישראל עדיין תופסת מקום. ההשפלה, האלימות, המידור, האפליה והניצול עוד באים לידי ביטוי בתצורות שונות ומגוונות. יגידו השמרניות כי הכל היה ועדיין צפוי, אלא שהרשות בהחלט נתונה ? העוולות והפגיעה בשוויון כבר אינן מתקבלות בהבנה ובאמירה כי "תהליכים מתרחשים לאט", ובטח שלא בשתיקה.