זו העונה הראשונה של המירוץ למיליון שאני צופה בה. חלילה לא מהתנשאות על תוכניות ריאליטי, אלא פשוט כי זו אחת התוכניות הנמרחות בטלוויזיה. לדוגמא, נראה שטילטיל את מזרחי זה משהו שקרה בתכנית אחרת בכלל, אפילו רז ואלכסה נראים כמו זיכרון ישן. ככה זה כשכל פרק אורך שעתיים, לקו סיום מגיעים אחרי שבועות באותו יעד וצליחת כמות הפרסומות יכולה להיות משימת סיבולת בפניה עצמה.
עוד באון לייף:
- המירוץ למליון: הגברים שבוכים בלילה
- לא זכיתי במיליון אבל זכיתי בחופש שלי
- איך הפכה הפדופיליה לנושא החם על המסך
אני חייבת להודות שהפעם התחלתי לראות בגלל אוריאל יקותיאל – הברייה ההורסת ביותר בישראל ואולי אף בכדור כולו. ההקלטה האוטומטית של הפרקים הייתה מכוונת מהרגע ששמעתי שהוא ישתתף בתכנית. וכן, מאז אני מכורה. אז סוף סוף הגענו לחצי הגמר, וחצי גמר זה זמן לסיכומים.
אז מה אפשר להגיד על העונה הזאת? היא התחילה בלהציג לנו שני גיבורים ששבו את ליבי ונפרדו ממני הרבה יותר מדי מהר – טילטיל ומזרחי.
קיוויתי שהם ישרדו יותר מכמה פרקים וכיותר מהפוגה ליהוקית-קומית, אבל שילוב של האנטי שהם יצרו אצל המשתתפים האחרים והעכבות שלהם גרמו להם לעוף מוקדם. הסלבריטאיות – פנינה רוזנבלום ובתה והאחיות דואני – היו טובות בשביל הפרומואים לפני העונה אבל לא השאירו שום חותם. בכלל, עד לפני שלושה שבועות לא היו הפתעות גדולות. ואז, במקום שיעוף הזוג החלש והאאוטסיידרי שמשתרך מאחור כל העונה – עפו ברבי וקן ששלטו בתחרות כמעט ללא עוררין. אחריהם הפתיע ועף הזוג השני שהייתי בטוחה שיצטרף אליהם לגמר – מאירי ודניאל ואחריהם גל וליאל, ונשארנו עם הזוגות הלא צפויים. מה שעושה את חצי הגמר והגמר למעניינים באמת.
מבחינתי העונה הזו הייתה תצוגה נפלאה איך בני ובנות אדם מתנהגים במצבי לחץ. ומה אני אגיד, רוב הפעמים זה לא היה מראה יפה. בניגוד ל"האח הגדול" או לתכניות ריאליטי אחרות המירוץ למיליון מאופיינת ברמות לחץ מאוד גבוהות. זו תחרות קורעת פיזית ונפשית, שילוב של אנשים תחרותיים עם פורמט שלוקח אותך לקצה. קשה לי להאמין שמישהי או מישהו יכולים להישאר שלווים מול הדברים שהזוגות מתמודדים איתם, אבל בדיוק במצב הזה נבחנת החברות והקשר אחד לשני\ה.
הדברים שראינו מצד הגברים בתכנית, ובמיוחד שי וגל, גרמו לי למועקה אמיתית. התכווצתי ביחד עם ליאל כשגל עשה כל שביכולתו להוריד אותה למטה, וריחמתי על שני בניסיונות שלה להפשיר את שי. השפה, הטונים והיחס שראינו מצד הגברים זה משהו שאפשרי רק כשהוא מופנה כלפי אישה. ומבחינתי, גל וליאל היו צריכים ללכת. אני מקווה שכשהם בבית שלהם, במרחק מהתחרות ומהסיטואציה המטורפת, גל יכול לצפות בתיעוד מהתחרות ולעשות שינוי רציני בהתנהגות שלו. ושי? נראה שמשהו עמוק השתנה אצלו במהלך השבועות בהן התכנית צולמה, כי ככל שהתחרות מתקדמת הוא מגלה יותר עדינות (ביחס לנקודת ההתחלה) ואמפתיה לשני (אחת מהפייבוריטיות שלי). ועל זה מגיע לו קרדיט. גם הוא חלק מחברה סופר-מצ'ואיסטית, אפס רגשות (כי רגשות זה לנשים) ושבה אישה היא "של גבר" וצריך לעשות הכל כדי שלא יחשדו חלילה שאתה נוגע ברכוש, בטח כשמדובר ברכוש של החבר הכי טוב שלך.
אבל העונה הזו תיזכר בגלל האנדרדוגים. אני בספק אם המלהקים הבינו באמת מה יש להם ביד, ואם הם צפו שהזוגות הסטריאוטיפים של העולים החדשים, ההומואים והחוזרות בתשובה יהפכו לזוגות הכי חזקים-כנגד-כל-הסיכויים. אוריאל ותום הראו לנו איך היינו רוצות שהיחסים שלנו עם חברות שלנו תראה. הרבה צחוקים, קבלה של המגבלות אחת של השנייה, כבוד הדדי וחיוך לאורך כל הדרך. לילי ולילי תמכו אחת בשנייה גם כשהם לא היו הכי מהירים או מוצלחים, וזו השותפות הזו שהביאה אותם הלאה. וובה ואלה הגיעו עד הלום, לא רק כנגד כל הסיכויים, אלא גם כנגד שאר המשתתפים בתוכנית, שעושה רושם ששמים רגליים לא לזוגות החזקים ביותר (מה שצפוי בפורמט) אלא לזוגות שהכי שונים מהם. אז בהתחלה אלו היו טילטיל ומזרחי, וכשאלו עפו אלו אלה ווובה שסומנו באופן עקבי. ובמצבי לחץ, כאמור, יוצאים ממך הדברים שהם לא פוליטקלי-קורקט. יש מעט זמן למחשבה והזוגות הלכו לפתרון הכי קל – לסמן את השונה. לא צריך לחשוב הרבה ולא מסתבכים עם שאר הזוגות.
יוכי ולינור, הזוג האחרון שעוד לא הזכרתי, מוציאות ממני יחס אמביוולנטי. היחס שלהן לשאר המשתתפים (במיוחד לאלכסה) והריבים ביניהן לא גורמים לי לעודד אותן מהספה, אבל אני חייבת להוריד בפניהן את הכובע על שהגיעו עד הלום, עם מעט כוח פיזי והמון מריבות. אתמול ראינו בשתי דקות של נסיעה במונית את סדר העדיפויות שכולנו חווינו – לינור עשתה משימה קשה והיא עמוסה רגשית אבל מה שחשוב זה "שלא תהרסי לעצמך את האיפור". כמו שי, הן מראות לנו את התוצאות של איך צריך להיות גבר ואיך אישה. קשה להן להאמין בעצמן וביכולות שלהן, הן מזכירות לנו כל רבע שעה שהן לא גברים ועד כמה "נשיות" הן, וכשהן עושות משהו "גברי" הן מייד קוראות אחת לשנייה בשם של גבר, כדי שחס וחלילה זה לא ידבק אליהן – אבל בסופו של דבר הן בחצי גמר ואי אפשר להגיד שזה מזל.
ואסיים בתהייה – עם כמה שאנחנו אוהבות ואוהבים את תום ואוריאל ואת אלה ווובה, איך היינו מגיבות אליהם במציאות? במקום העבודה שלנו, בלימודים או בין החברים – האם היינו רואות אותם מעבר לזוג גייז או לזוג רוסים ומסוגלות לקרוא להם בשם שלהם ולראות אותם כבני אדם עם אישיות ותכונות אופי? או שמא היינו מגיבות כמו שאר הזוגות בתכנית? התגובות החמות אל תום ואוריאל יגרמו לנו לקבל את החבר שלנו אם הוא ידבר על עצמו בלשון נקבה? קל לשבת בספה ולהגיד איזה חמודים, אבל לא בטוח שאם מסך הטלוויזיה לא היו חוצץ בינינו היינו מתנהגים ומתנהגות אותו הדבר.