זה התחיל מהתנועות בבטן, שבהתחלה הרגישו כמו בועות מתנפצות, אבל בשבועיים האחרונים, זה כבר יותר ויותר מרגיש כמו איברים שממש זזים לי בבטן ודוחפים אותי מבפנים.
תקשיבו, יש בזה, בתנועות האלו, בבטן הרוקדת, בתחושות האלו, משהו כל כך ממכר. אני לא מצליחה להפסיק ללטף לעצמי את הבטן, עוד פעם ועוד פעם, בתקווה להרגיש שוב ושוב, עוד ועוד, את הויברציות האלו, את התנועות האלו, והתזוזות, שמחברות אותי ליצור הקטן שגדל לו בפנים.
אני ממש מסוגלת להישבע שהנגיעות שלי בבטן, גוררות אחריהן את התנועות שלו, כמו קשר טלפתי שנבנה משלב זה ביני לבינו. כמעט כמו ללטף אותו.
אז מה הפלא שהיד שלי נמצאת כמעט כל הזמן על הבטן (גם אם זה מעורר חיוכים מצד חברים שלי שלא מבינים את האובססיה הזו כמו לגעת בעצמי).
והחיבור ביני לבין פיץ, הגיע לאחד השיאים, בסקירה השנייה, כשיצא לי ממש לראות את הפרופיל של היצורון הקטן, עד לפרטי הפרטים הכי קטנים. עיניים, ואף, ופה.
אז נכון שהוא עדיין נראה חייזרי במקצת, וקצת קשה לי לראות את הדמיון אלי (למרות שרוב החברים היו מוכנים להישבע שיש לו את האף שלי או השפתיים שלי), אבל לראות את הפנים, את הדבר הזה, שנמצא כנראה בשלב זה בגודל של 25-30 ס"מ, זה רק מדגיש את הפלא העצום שמתהווה בתוכך.
אז הבדיקה עברה בשלום, ואני מתחילה להתאהב. להתרגש. להתמכר לדבר הזה, לפיץ,
וכל הבחילות, והכאבים, והעייפות, ושאר התופעות שמלוות אותי כמעט מההתחלה,
מתגמדות פתאום לאור הנס הזה שמתחולל.
יש לי בייבי משלי, אצלי בבטן. וזה כבר לא רעיון, או משהו שצריך לקלוט ולהתחבר אליו.
הוא כבר שם. בנאדם של ממש. רק קצת קטן עדיין.
מאוהבת.