מר השכלה ודעת, הפרופסור אמיר חצרוני, פרסם, עם היוודען של תוצאות הבחירות האחרונות, בצל ובשל אכזבתו מעליית הימין לשלטון (אכזבה שאני שותפה לה, אגב), את הסטטוס המרהיב הבא, שלא יכולתי להימנע מלחלוק איתכם:
"אם לא היינו פותחים את הרגליים ללא סלקציה לכל מיני יהודים, וספק יהודים, וחצי יהודים ממדינות ליגה ג' שהגורם המאחד אותם הוא לנשק קמעות, לאכול חומוס, לשתות בורשט, לקחת קצבאות ולקבל אורגזמה מלריב עם העולם…".
מר השכלה ודעת, פרופסור אמיר חצרוני היקר, הרי מכתבי הפרטי אלייך;
שם האישה שבתמונה הוא שושנה. אני, במקרה שלא במקרה, זכיתי בברכה, שאין לי כיצד להסביר אותה למעט ביטוי אלוהי אמיתי, להיות הנכדה שלה. היא באה מעיראק – נטולת שפה, רכוש או מושג לאן מועדות פנייה –
מתוך אהבה, לא מושג שאתה בוודאי מכיר,
אהבה אמיתית למושג ההוא שאז, לא ידע דבש ובוודאי לא זבת חלב
-שנקרא ארץ ישראל.
היא סיפרה לי פעם על העבודה שלה בקטיף התותים
-ובמסיק הזיתים
-ובכרם הענבים,
לא כזו שאתה, ממרום מעמדך, רכושך והשכלתך המפוקפקת משהו
אי פעם חווית,
סיפרה לי כיצד הייתה, בת שתיים-עשרה בקושי, יוצאת עם עליית החמה וחוזרת הרבה אחרי שקיעתה,
כדי לקנות לעצמה איזה לחם לאכול,
איזו שמיכה למיטת הברזלים באוהל המעברה,
לקנות למשפחה השורדת-בקושי שלה איזו פיסה של שקט במאבק הזה של החיים שלה אז,
ואיזה, רחמנא ליצלן, שכפכפי פלסטיק שהיא פעם רצתה כל כך –
שהיא מעולם לא העזה לנעול, אגב,
כי לא חשבה שהיא ראויה מספיק.
*
סבתא שלי הייתה
מנשקת קמעות,
מזמינה רבניות
להפרשות חלה,
מנגבת חומוס עם פיתה
ומלפפונים חמוצים מקופסאות שימורים,
שרה שירים בערבית
ומאזינה בערגה לאהובה עוזרי,
מדקלמת "כפרה-עלייך",
ועונדת חמסות מצופות זהב שחור;
וסבתא שלי, העיראקית,
היה לה לב שלא אתה,
ולא ביתך נטול המזוזות,
ולא נשמתך המאובנת,
ולא צלחתך הריקה מחומוס
פיתות, או חמוצים משימורים,
ולא כיסך מלא הרכוש
השכלתך הנערצת
ודמותך המפוארת
אי פעם תזכו לדעת כמותו.
*
כפרה עלייך, סבתא שלי,
בעלת ידי הזהב מעיראק,
והלב האין סופי מאלוהים,
שלימדה אותי לאהוב ולפרוש ידיים
לכל המבקש עזרה;
ביום שמדינת ישראל פתחה את הרגליים כדי לקבל אותך במחיצתה,
היא, הרבה יותר ממך,
זכתה.