יצאנו שלושתנו למסע במדבר ? בת מצווש, קאיה ריו כל יכולה (הדגם המשופר) וצעיר מזדקן. רצינו חוויה מאתגרת, מטלטלת חושים, שונה מכל מה שעשינו עד כה. את שאר המשפחה, אלו שלא יעמדו בקשיי המסע, השארנו בבית ויצאנו כבני ישראל לפני שלשת אלפים שנה לקרוע את המדבר.
למרות שהקאיה לא ישנה כמו שצריך, הצלחתי להעיר אותה בחמש וחצי בבוקר, מייד אחרי הסדר. הכבישים היו ריקים והתחלנו במסע לתחנת השאיבה שממנה מתחיל הטיפוס בנחל עזגד. עברנו בחניון הלילה של הנחל. עשרות אוהלים משני צידי הכביש. אלו היו צאצאי כת הסיקריקים שהעדיפו להעביר את ליל הסדר במדבר ולעלות זבחי מנגל כזכר למנהגי בית שני. בקצה החניון נגמר לנו הכביש והתחיל מה שנראה כדרך ג'יפים טיפוסית. שאלתי את אחד הזובחים היכן הדרך. "קדימה, קדימה" אמר, בקול צרוד של צדיק בהשפעת כוס היין השמינית בארוחת הסדר. "אין דרך אחרת. אתם באמצע המדבר".
המשכנו, בדרך לא דרך, והקאיה לא התלוננה, אפילו כשריח מוזר עלה באוויר שהזכיר לי שמן שרוף. הגענו לתחנת השאיבה. דפי ההסברים טענו שאפשר להמשיך עוד חמש מאות מטרים בשביל האדום. באופק ראיתי צומת שבילים. "דיו, דיו" אמרתי, טפחתי בה בקאיה, ודהרנו לכוון צומת השבילים. "השביל האדום!" צעקתי לבתי. "חמש מאות מטרים ואנחנו מתחילים". לא שמתי לב שהדרך, דרך ג'יפים היא, והקאיה היפיפיה שלי היא אולי בת דודה של ג'יפ, אבל נולדה נמוכה מאד ורק שני גלגלים שלה באמת יודעים להסתובב. מאתיים מטר המשכתי איתה כשהבת מחזיקה במעקה הקטן במכונית ובטוחה שאבא שלה עושה את הדבר הנכון. לפתע עצרתי. "לא עוד" אמרתי. "מסתובבים חזרה לתחנת השאיבה". הקאיה להסתובב הצליחה, אך לפתע נתקעה במעלה. "צאי" אמרתי לבתי. "עכשיו הזמן לשיתוף פעולה". נתתי גז על מנת להתמודד עם כוח הגרביטציה. הקאיה צעקה, כמעט הקיאה את נשמתה, אך התחפרה לה במקום. יצאתי לתכנון אסטרטגי. החלטתי לדרדר את הקאיה ולהצליח להגיע למקום נטול חול, רק עם סלעים. התדרדרתי. "מוכנה?" שאלתי את בתי, שהתחילה להראות סימני מצוקה. לחצתי על דוושת הגז בכל הכוח. הקאיה שעטה קדימה, עלתה שלשה סלעים, דפקה את מיכל השמן התחתון ונתקעה באמצע. יצאתי מהרכב לתכנן מסלול מחדש. התחלתי לחשוב על הסיקריקים המושיעים רק שלשה קילומטרים מכאן. קיללתי את עצמי שעל מנת לחסוך חמש מאות מטרים הרסתי חווית חושים חד פעמית עם הבת שלי. החלטתי לא לוותר. דרדרתי שוב את הקאיה. הוצאתי אבנים מהכביש. הסברתי לבת שלי על התוכנית. נכנסתי לרכב. "אל תאכזבי אותי" אמרתי ונתתי גז עצבני שאמור למשוך אותי כל העליה. הפעם הקאיה השתעלה, פלטה שמן שרוף, השמיעה רעשים מוזרים מהדשבורד, אך כאצת מרתון המתגברת על כל הקשיים הצליחה לטפס ולהתגבר. פעימות הלב שלי צנחו בארבעים וחזרו לקצב מטריד של מאה וששים פעימות לדקה. הבת שלי נכנסה לרכב, פניה לבנות כסיד. "בחזרה לתחנת השאיבה" אמרתי. "אנחנו בפיגור של עשרים דקות".
החנינו את הקאיה שנראתה כאילו הוסיפה עוד כמה שערות לבנות בגלל הטראומה. יצאנו מהרכב והקשבנו לדממה המוחלטת. "אין כאן אף אחד" אמרתי לבתי. לפתע אנחנו שומעים קול הבוקע מתחנת השאיבה. "אהלן. בוקר טוב". התבוננתי אל תוך הרחבה של התחנה המגודרת, וראיתי את אבו מישהו יושב מסטול בצל. "בוקר טוב. מה שלומך?" עניתי לו בקול הנחמד ביותר שיכולתי להפיק. ידעתי שיחסיי עם אבו מישהו יקבעו אם המכונית תישאר במקומה או שתימכר במבצע באחת מהמשחתות בפזורה. "אחי, יש לך סיגריה?" הוא שאל. דפיקות הלב שלי עלו בחזרה וחצו את המותר. "אין לי, אחי". אמרתי לו. "אבל?יש לי אוכל. רוצה משהו ? פירות, מצות, לחמניות יבשות של פסח?".
"לא. אוכל יש לי. סגריות לא". הוא ענה.
"רוצה קצת כסף? לשמור על הקאיה שלי. היא לא במיטבה היום, אבל עדיין אני מעדיף שתהיה כאן כשאחזור".
"עזוב אותך. רק סיגריות. אין בעיה עם הרכב. כולם משאירים כאן" הוא ענה. קולו נשמע קצת מבואס. דמיינתי אותו מרים טלפון לחברים שלו מהפזורה, שיגיעו ויקחו את הקאיה שלי. התבוננתי בתחנה וחיפשתי מצלמות. לא ראיתי. החלטתי לקחת סיכון.
יצאנו לדרך. שלטים בתחילת הטיול הזהירו אותנו שמדובר בטיול קשה של שמונה שעות המחייב חציית גבים, חלקם בשחייה. זה בדיוק מה שהבת שלי חיפשה. עלינו שלש מאות מטרים לפחות בגובה בנחל עזגד. ראינו את הפריחה המשגעת ברמת המדבר, וירדנו לקניון נחל אשלים. שם חצינו את הגבים כאשר את התיקים העברתי על גבי גלגל ים מתנפח של הבת הקטנה. לאחר שני גבים גיליתי פנצ'ר בגלגל. "לפחות זה בגלגל ים ולא במכונית" חשבתי. המחשבה על המכונית החזירה אותי לתרחישי האימה המצופים לי עם סיום הדרך. "מה יותר גרוע?" חשבתי. "לגלות שאין מכונית, שהמכונית לא תניע בגלל בעיית חום ושמן, או פנצ'רים בשני גלגלים?". המחשבות הללו לא עזבו אותי ולא איפשרו לי להתרגש מכל גב כפי שבתי התרגשה. "היא סומכת על אבא שלה" חשבתי. "אני סומך על אבו מישהו".
התקדמנו לקראת סוף המסלול. שנינו תשושים ורטובים לגמרי. מרחוק ראינו את תחנת השאיבה. התאמצתי לראות אם חונה שם רכב. "את רואה את המכונית?" שאלתי את בתי.
"לא רואה מכאן" היא אמרה.
התקרבנו לתחנת השאיבה. האם המכונית נשארה שם? מדוע תקפו אותנו כלבים? מה הקשר בין תולעים לגבים?
עוד כמה ימים בפוסט הבא.