בשבועות כמו השבוע הזה אני מרגישה מנותקת. מכל הבחינות. לכולם יש סיבה להתלכד, ואני רחוקה, או לא שייכת, כדי להיות חלק מההתלכדות. בהתחלה כולם בארץ התלכדו סביב חג החנוכה, שהנר הראשון שלו עוד הספיק לבעור יפה, ואני כל כך אוהבת חגים…ומייד אחר כך, כולם התאחדו סביב האסון שבער ממש לא יפה. ואני, יושבת לי בתאילנד, ולא יודעת מכלום.
זה לא קל להיות מנותקת. תמיד נמצאים בדיליי ותמיד נמצאים בתחושה רחוק מהבית. כי גם אם אני אגור עשרים שנה בתאילנד, הבית שלי הוא בישראל. בית הוא לא דווקא איפה שאני גרה, אלא איפה שהלב שלי נמצא.
ועם כל הניתוק, אז מקסים אותי שדווקא מהסטטוסים בפייסבוק אני לומדת מה קורה. כשקמתי לפני שבוע וחצי הבנתי שהיה הגמר של מאסטר–שף. לא ראיתי אף פרק, אבל ברור לי שהייתי נהנית מהתכנית. אני חובבת ריאליטי וחובבת מזון. אז למדתי על התכנית מהסטטוסים וגם הבנתי שאינה ניצחה. יופי. אחר כך הבנתי שיש בעיות עם סלקום, כי היו הרבה סטטוסים עוקצניים. והנה עברו כמה ימים והתעוררתי לסטטוסים של אסון.
בהתחלה לא הבנתי על מה מדובר. רק כשקראתי דברים דומים בסטטוסים של כמה מחברי, הלכתי לפתוח דף חדשות. שרפות בערו אלי מהתמונות, אוטובוס שלח לי את ריחו החרוך, בתים ניצבו מפויחים. הכל רע. ניסיתי להבין מה קרה, מי נגד מי, ולמה ואיפה. זה כמו הסרט להתראות–לנין. להתעורר מקומה בסוף המלחמה. ולא רק שהתעוררתי מאוחר מדי, גם לא הצלחתי להתחבר. כי גם אם אני קוראת על עצים מפויחים, אז מסביבי הכל ירוק, ואם אני קוראת על עצב, אז מסביבי הכל עליז, כי השבוע בדיוק חוגגים למלך יומולדת, והמסעדות הומות והאנשים שמחים. ואם אני מדליקה טלוויזיה, אז הכל בתאילנדית ואין מילה על ישראל. זה מתסכל.
בארץ אני מכורת אקטואליה, וטלוויזיה בכלל. קמה מוקדם כדי לראות את החדשות הראשונות של הבוקר. וכשהן מסתיימות בתשע, הטלוויזיה נשארת דלוקה. אני רואה גם כל מיני תכניות ותכנים וכדורגל.
בכל פעם לפני שאני טסה, אני נעצבת על מה שלא אראה ואיך אספיק להתעדכן בכל מה שאני עומדת להפסיד. אם זו נסיעה קצרה, אז מתעדכנים. אבל מאז שאני גרה בתאילנד, אי אפשר להתעדכן. אז ויתרתי. פה החיים שלי שונים לגמרי. אני לא רואה טלוויזיה, ועד לפני ארבעה חודשים בכלל לא היה לי אינטרנט בבית, ולא הייתי כותבת בפייסבוק. מקסימום הייתי ניגשת לאינטרנט קפה המקומי פעם בחודש לקרוא מיילים. וגם זה בחוסר רצון. בחיי. הייתי קוראת מיילים וגם עונה, וחוזרת הביתה לבועה שלי.
אבל בקיץ הייתי בישראל חודשיים והספקתי לחבב הרבה תכניות. כבר בטיסה, תוך ניסיון להתגבר על הפחד טיסות שלי, חשבתי על כל התכניות שהשארתי מאחור. אז כשחזרתי לתאילנד בסוף יולי, החלטתי שאני מתחברת לאינטרנט. רק כדי לראות את כל הסדרות שהשארתי חצי "צפויות". אבל לא הצלחתי. לראות פה תכנית זה מייאש. האינטרנט נתקע ופרק של חצי שעה הופך לשעתיים. על טלויזיה אונליין בכלל אין מה לדבר.
אז בסופו של דבר התגברתי על ההתמכרות לטלוויזיה. אבל במקום זה, קיבלתי התמכרות חדשה. לאינטרנט. שנים שעבדתי עם מחשבים והדבר האחרון שרציתי להיות תלויה בו, זה משהו שקשור למחשב. אבל הנה. עובדה. אני פותחת את הבוקר עם הפייסבוק והמיילים והסקייפ. ולאחרונה נוסף גם טוויטר. דווקא חדשות אני לא קוראת. רק אם צריכה משהו ספציפי. אז את כל החדשות שלי אני לומדת מהחברים.
אז אחרי שראיתי את החדשות העצובות בעיתונים, והצלחתי להבין מה קרה, גם אם באיחור של חצי יום, חיכיתי להרגיש. להרגיש את הביחד, ולהרגיש את העצבות, ולהרגיש את ההתמכרות לחדשות. ולא הצלחתי. ואז הבנתי שאני הכי אאוטסיידרית שאפשר. כי בארץ אני מצליחה. אני מיללת ראשית. בוכה בחתונות. בסרטים. בטרגדיות. ונכנסת לעצבות ומרגישה אותה מבפנים. וגם עכשיו אני רוצה להרגיש, ואני לא יודעת למה אבל אני לא מצליחה להתחבר לכאב הפנימי שלי.
ניסיתי הכל. לבקש מאמא שתתאר לי מה קורה. ולראות סירטונים. ולקרוא עוד תיאורים. ונשארתי מרוחקת. בסוף התעוררתי בשעה אחת בלילה כדי לראות חדשות של שישי. זה משהו שלא ניסיתי כבר ארבעה חודשים, מאז שהרמתי ידיים מהטלוויזיה. ערוץ 2 נתקע. ערוץ 10 עמד במשימה. אבל האמת שאני מעדיפה את הדינמיקה של מיקי ויעקב מאשר המתחרים. שעתיים וחצי ראיתי חדשות. את כל החדשות של ערב שישי. מיקי חייכה חיוך עצוב, ויעקב כעס על המחדל. ועוד לא הצלחתי להתחבר. לא יודעת, החדשות נראו לי כבר ממוחזרות. לא כמו החדשות הראשוניות שמכניסות אותך להלם. שגורמות לך להרגיש ולרצות לשמוע עוד.
ואולי זה באמת השקט והירוק מסביבי והמרחק מהבית שמעביר את כל התחושות עם פילטרים בדרך. אז נכון, הזלתי דמעה כשהראו את הלוויות. בייחוד בהספד של האב על ביתו. אני לא אטומה. היה עצוב. אבל לא כמו שקורה לי כשאני בבית. בשעה שלוש וחצי סגרתי את המסך והלכתי לישון. מאוכזבת מעצמי. על שהפכתי קרני אחרת.
למחרת קמתי בשש וחצי לקול טוסטוסים. שיירות, שיירות של טוסטוסים. בדרך כלל כל כך שקט. כמה רכבים כבר עוברים באותה השעה מול הבית שלי?
שאלתי את ריד מה קורה. לאן כולם נוסעים? הוא אמר לי שיש יום ניקיון כללי לכבוד יום ההולדת של המלך שיהיה ביום ראשון (בחמישה לדצמבר). זה היה מדהים. כמה אנשים. כמה רעש. ראיתי את כל האנשים של הכפר, נוסעים לכיוון העיר, שניים על טוסטוס, עם כלי עבודה ביד. אתי חפירה, ומלקטים כדי ללקט את הפסולת. הנה, אני גרה במדינה שגם בה כולם מאוחדים. בשעת צרה אולי קצת פחות, כי יש אדומים ויש צהובים שלא רואים שזה וזה הם באותו הצבע. אבל יש פה דבר אחד שמאחד את כולם. כל בית וכפר. כל דת ולאום. המלך! בין אם אתה בודהיסט (96%), או מוסלמי (3%) או נוצרי (מה שנשאר…), אתה אוהב את המלך יותר מאשר את עצמך. ואם המלך אמר, אז "המלך אמר".
ואם למלך יש יום הולדת, אז צריך וכדאי לעשות משהו טוב עבור הסביבה, כי המלך אוהב את הסביבה ושומר עליה. דרך אגב, המלך לא אוהב אלכוהול. ביומולדת של המלך כל הברים סגורים ואסור לשתות אלכוהול. המלך יודע שלעם שלו יש חיבה יתרה לטיפה המרה. והמלך של תאילנד הוא באמת מלך טוב. הוא חכם והוא ממציא והוא אוהב את העם שלו. והעם מחזיר לו את כל האהבה הזו חזרה. בכל בית תלויה תמונה של המלך, ועם שלם חוגג לו, ולאשתו המלכה את ימי ההולדת, ועם שלם מעריץ אותם ללא סייגים.
וקצת קינאתי באותה שבת בבוקר. כי בעודי מתאכזבת מהלילה הקודם, מכורבלת בגרביים והסוודר, עדיין היה לי קר. שתיתי לי את המשקה החדש שגיליתי ? משקה הסיריאל התאילנדי, וחשבתי על ההבדלים ביני–ואלה שאני מתגעגעת אליהם, ובינם–ואלו שאני חיה ביניהם. רציתי שגם לעם שלי יהיה כוח להתאחד בדברים שמחים. אצלנו מתאחדים ומתגבשים סביב אסונות. השואה, והפיגועים, והשריפות. והנה עם, שמתאחד לניקיונות. איזה כייף. כמה רציתי להרגיש אפילו לשנייה שייכת להתאחדות סביב המלך. רק לשנייה. להרגיש שייכת למשהו. אבל גם את זה לא הצלחתי. הצלחתי להרגיש שייכת רק לריד שלי ולכלבים שלי וגם לבית שלי. אבל לא יותר.
אחר כך ראיתי שקיבלתי מייל מאסתי, החברה הכי טובה שלי. היא כתבה לי ככה "בארץ סדום ועמורה את לא מבינה קרני, איזה אסון ענק. בכיתי מלא על היערות שלנו שלא יגדלו עוד המון זמן ועל 40 האנשים שמתו ועל בית אורן שאהבתי ודיי נמחקה. באסה שככה פה. המדינה שהתחלתי להרגיש בה בבית. הבית נהרס לי מול העיניים וכשאכפת ונוגע זה קשה".
הייתי מופתעת, כי אסתי אהובתי תמיד צוחקת שאני הבכיינית הרגישה. והנה, היא רק חזרה לארץ אחרי שהות ממושכת בחול, ופתאום התחברה לכל מה שאני הייתי מחוברת אליו תמיד. כתבתי לה חזרה שדווקא לי לא מצליח להתחבר. כנראה שהיא החליפה אותי בתפקיד הבכיינית…הלוואי והתפקיד היה נשאר אצלי. הלוואי.
והנה זה מגיע! מחר אני עומדת להרגיש הכי מחוברת שאפשר. כי ההורים האהובים שלי מגיעים לביקור. כן, הם כבר היו בתאילנד המון פעמים, אבל זו הפעם הראשונה שהם מגיעים לבקר אותי! אותנו! הם יוצאים מהבית ממש עכשיו.
ריד ואני מתרגשים, ואפילו שמעתי אותו מסביר לכלבים שהוא שותל פרחים חדשים בגינה כי בקרוב סבא וסבתא מגיעים לבקר…
טיסה נעימה אמאבא שלי!