זה היה יום סטנדרטי לגמרי בחיי. בדיוק חזרתי מטיפול פיזיותרפי שגרתי שנועד לשקם את הנזקים של הריצה, בדרכי לרופא אף אוזן גרון שיוציא את השעווה באוזן שהתגבשה לה עם הכלור מאימוני השחיה הבריכה. אני מאמין גדול באיזונים ובתחזוקה של הגוף. אני אוכל המון ממתקים ולאחר מכן מייד מצחצח שיניים. אני נשרף בשמש ומורח קרם אלוורה. אני רץ למרחקים ארוכים ונח בעת השיקום של פריצת הדיסק. על השיניים אני שומר במיוחד. כל בוקר אני בודק שהם במקום. מוודא שאף שן לא נפלה לה בלילה. פעם חלמתי שהשיניים מתנדנדות לי ונופלות. נכנסתי לטראומה של חודש. במהלכו הכפלתי את כמות הסידן והתחלתי לצרוך חיזוקית של הדס.

באותו הבוקר קמתי מוקדם. הספקתי לבצע אימון שחייה יחד עם הזקנים של השכונה ולהצליח להגיע לטיפול הפיזיותרפי בשבע וחצי בבוקר. בשעות הללו אפילו המטופלים הכי קשים של בית לוינשטיין עדיין ישנים. שכבתי לי כך, כשבטני נלחצת למיטת הטיפול הקשה וראשי מבצבץ לו מבעד החלל הצר מידי המאפשר למטופלים להסתכל מטה, על הרצפה, ולקלל כל פעם שהיד המכאיבה של הפיזיותרפיסט מתמקדת לה בחוליה בעייתית או רקמה רכה שאצלי היא תמיד קשה קשה. צלעתי לי בדרכי למכונית, קצת בגלל הגב וקצת בגלל הרגל שהזכירה לי את הריצה של לפני יומיים. כוונתי את הוויז לבית החולים איכילוב. רק שם אפשר למצוא רופא אף אוזן גרון מהימן. בדרך הרגשתי עייף משהו, והחלטתי לאזן את העייפות עם כמות גדושה של קפאין. עצרתי בבית הקפה האהוב עליי ברמת השרון. משלמים עשרים אחוז יותר אבל מקבלים חיוך ששווה שלושים אחוז לפחות. לגימה אחת של קפה החזירה אותי לחיים. חייכתי לעצמי, הגברתי את הרדיו, לחצתי על הגז ויצאתי בדרכי למרכז תל אביב, לבית החולים איכילוב שאותו אני כל כך אוהב.

לקחתי עוד לגימה מהקפה החם. הרגשתי משהו מוזר קצת בפה. העברתי את הלשון בין כל השיניים, מוודא שכולן בריאות ושלמות, שהחום לא המיס את הסתימות הישנות. גאווה גדולה יש לי על השיניים הללו. עשרים שנה ללא סתימה. אף לא טיפול שורש אחד. אני היחידי בארץ שלא חתם על משכנתא ליישור שיניים. כמעט כבר חייכתי בהרגשת הקלה, כמי שקם מסיוט בו שיניו נופלות ומגלה שכולן במקומן, איתנות כארזי הלבנון. צעקה יצאה מפי. השן החותכת התחתונה הימנית איבדה כמעט מחצית מגודלה. "לא יכול להיות" אמרתי לעצמי. חיפשתי עם הלשון את השן החסרה. היא לא נמצאה בשום מקום בחלל הפה. הבנתי שהיא התחילה במסלול היסורים בקיבה ותמצא את עצמה בעוד כמה ימים צפה לה בים ליד חברותיה שנשרו מפיהם של זקני העם. "את צעירה מדי להיות כאן" יגידו לה. והיא, תתבייש ותצלול למעמקים. לעד.

התקשרתי למרפאת השיניים. "עזרה ראשונה" ביקשתי. "הרופא יהיה רק מחר" אמרו לי.
"אי אפשר לקרוא לו במיוחד?" שאלתי. "נשברה לי השן משתיית קפה. כנראה יש כאן תופעה מדאיגה. אני חושש ששאר השיניים ייפלו. אני זקוק להנחיות".
עשרים וארבע שעות שוטטה לה הלשון ברחבי הפה, נתקעת כל הזמן בשן החותכת התחתונה הימנית. החספוס הזה, של השן השבורה, העביר אותי על דעתי, הזכיר בכל רגע שאני על סף התמוטטות סידן, והגוף שלי עומד להתפרק. סופסוף הצלחתי להסביר לעצמי את השבר הבלתי סביר ברגל לפני שנתיים. הבנתי שהכל חלק ממגמה של התנוונות הגוף והתרככות העצמות והשיניים. נכנסתי לאינטרנט להתחלתי לחפש מקרים דומים. גיליתי שנשים בשנות הששים לחייהם מתחילות לסבול ממחסור בסידן. הבנתי שאני יוצא מן הכלל. תופעה שעדיין אין לה הסבר מניח את הדעת. פריצת דרך מדעית. בניתי לי תאוריה שמסבירה את כל הקשיים בחיי בהסתמך על המחלה הנדירה שזה עתה גיליתי. שיתפתי את משפחתי וחבריי שהסכימו שיש סיכוי קלוש שאני צודק. בלילה חלמתי שאני חוזר להיות חיית טרף אימתנית בעלת שיניים חותכות הקורעות את הבשר החי מתוך טרפן. התעוררתי בבוקר ונזכרתי שאפילו בננה אני לא יכול לנגוס עם חצי השן שנותרה לי.

הגעתי בבוקר למרפאת השיניים. סיפרתי לרופא את סיפורי קורע הלב. הוא הושיב אותי על כסא העינויים והחל מסתכל על חצי השן. "איך זה קרה לך?" הוא שאל. "שתיתי קפה חם. זה המיס לי את השן. יש לי הדלדלות בסידן. זה גם קשור לעצמות" עניתי. הוא הנהן בראשו, כאילו מסכים עם דבריי.
"אתה יודע" הוא אמר לי במבטא ספרדי. "השן שלך נחתכה על ידי משהו חד. אין קשר לקפה. לא אכלת משהו קודם?"
חשבתי. נזכרתי. "קניתי בבית הקפה גם כריך מבאגט. אני תמיד קונה שם גאודה, אבל הפעם שכנעו אותי לקחת עם גבינת עזים".
"הבאגט חתך לך את השן" הוא השיב בחיוך ממזרי. "עשר דקות ואני מתקן" הוא הוסיף בסלסול ספרדי והחל להכין את הסתימה.
"רגע" אמרתי. "זה לא קשור למחסור בסידן?"
"לא" הוא השיב בהחלטיות, והשאיר אותי פעור פה למשך עשר דקות, מסביר לי למה אין בעיות סידן לאנשים בגיל שלי ונותן לי הנחיות להפסיק לאכול באגטים בכל ימי חיי. רציתי לענות לו, להסביר על המחלה הנדירה, אבל לא יכולתי. מי יכול לדבר כשפיו פתוח, והמקדחה, יאכל אותה השטן, משוטטת לה יחד עם בולע הרוק שנמצא תמיד באזור הלא נכון?

מאז, כבר שבועיים, אני מסיר את הקשה של הלחם ומשתדל לנגוס רק באמצעות השיניים הטוחנות. זה לא פשוט להתרגל לאכול בצורה שונה. עצמות הלסת שלי החלו לחרוק. שאלתי את הרופא הספרדי מה לעשות. הוא שלח אותי לצילום חלל הפה. הוא המליץ על תל השומר. אני ביקשתי ממנו איכילוב.

בקרו אותי בבלוג – http://diditells.WordPress.com/